אני לא מעשן. בכלל... בערך, בכל מקרה.
סיגרה שלמה שעישנתי אני כבר לא זוכר מתי וזה גם ממש לא עקרוני...
עישנתי פעם שתי סיגריות רצופות כשחשבתי שהולכים לזרוק אותי מקורס חובשים לפני שנה וחצי בערך, עישנתי סיגריה נוספת קצת לפני הסוף מסלול שלי אחרי שהתעלפתי. עישנתי גם אחר הגמר במונדיאל האחרון כהולנד הפסידו לספרד והיו עוד מקרים נוספים. את רובם אני לא זוכר, אבל הרוב היו ברגעי משבר כאלה ואחרים, או במצבים של מפך נפש כזה או אחר. כמו עכשיו, כמו הערב.
הסגן אלוף שלי החליט לא להוציא אותי לקורס מ"כים הקרוב, ואני בהחלט מבין אותו... אני עוד שמונה חודשים משתחרר מהצבא ואני מת מפחד... מכל כך הרבה דברים.
אני לא חושב שמיציתי את עצמי בשנתיים האחרונות וזה מכביד עלי מאוד... זה נוגד את כל מה שחשבתי על עצמי, או להפך: מוכיח לעצמי את מה שתמיד ידעתי עלי.. והרוב זה לא דברים מעודדים.
אני רועד מפחד כשאני חושב על חודש מרץ הקרוב, ביום שאחרי שאני אתייצב בבקו"ם ואזדכה על שלוש שנים שהפכו אותי ממשהו שהייתי למשהו שהוא כמעט אותו הדבר, רק יותר מבוגר. הרעיון של לצאת עכשיו לקורס מ"כים ואחריו לצאת לקורס קצינים הוא ניסיון אחרון שלי להוכיח בעיקר לעצמי שאני כן מסוגל להתבגר כמו שאני חושב שצריך ולא כמו שזה נדמה לי. אין אכזבה גדולה יותר מזו שאחד מאכזב את עצמו. מרגע שהתגייסתי ויתרתי לעצמי בכל כך הרבה דברים. היום זה נראה בפעם הראשונה שאני חווה חרטה מכל סוג שהיא אחרי שלקראת סוף התיכון החלטתי שאני לעולם לא אתחרט שוב על שום דבר! וגם זה דבר גרוע בפני עצמו. אני לא אוהב את מה שהפכתי להיות, כי אני יודע שאני מסוגל להרבה יותר...
תמיד רציתי לכתוב וגם החלטתי שאני הולך להוציא ספר. בכיתה י"א אפילו סיימתי לכתוב סיפור על נער לפני שהוא מתאבד מריץ את חייו הקצרים מחדש בביתו הריק מול המקום שהיה חייו. זה היה הסיפור הראשון שאי פעם סיימתי (סיפור ארוך שלא מתפרס על עמוד אחד או קצת יותר), וכשהתחלתי להקליד אותו על המחשב איבדתי את אחת המחברות שחלק ממנו היה כתוב עליו ובשלב מסויים גם זה נפסק. בשלב מסויים (תודות לאבא שלי) איבדתי גם את מה שהספקי להקליד. ובינתיים כל מה שנשאר לי זה כמעט כלום.
איבדתי כמעט גם את המוזה שלי. אני מכריח את עצמי לכתוב דברים שאני לא רוצה וקשה לי עם זה. זה לא מה שרציתי מעצמי, ממש לא.
ניסיתי להשתנות וגם זה לא הצליח, הפך לגלמוד כמעט וגם אחד החברים היותר טובים שהיו לי גם כעס עלי בגלל זה, ויותר ממה שזה מציק לו זה מציק לי. אני לא אוהב להיות ככה, וזה לא בגלל הצבא. זה בעיקר בגללי. בערך, בכל מקרה.
תמיד אמרו לי שיש לי פוטנציאל גדול, אבל מי שאני מפריע לי לממש אותו, וגם את זה ניסיתי לשנות. ולא הצלחתי.
החיים שלי לא בזבל, אבל אני מפחד, מת מפחד ממה שיהיה אחר כך. כל כך מפחד שכל מה שאני רוצה לעשות זה לברוח כדי לנקות קצת את הראש. אבל אין לי לאן ואין לי איך. אף פעם לא היה לי! וזה מדרדר אותי למקומות אפלים כל כך שאני מתקשה למצוא את האור.
אני גם מוותר כמעט על כל הזדמנות עם כל מישהי שנקראת בדרכי בכל צורה שהיא.
ואלוהים אפילו לא יודע למה זאת הפעם הראשונה שאני נפתח ככה אחרי כל כך זמן. הרי טוב לי פה, איפה שאני נמצא עכשיו בצבא, אני לא צריך להתחיל לעשות חשבונות נפש עם עצמי - החיים מאירים לי פנים עכשיו. בערך, בכל מקרה...
הייתי יכול להיות יותר טוב. אני יודע את זה. יש לי פוטנציאל, הרבה אומרים לי את זה. בערך, בכל מקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
