השעה רבע לאחת בלילה. אני שוכב בהוסטל אי שם בלב גוילין, שזה מקום שלא שמעתי עליו עד לפני חצי שנה בערך. הוא ממוקם בדרום מזרח סין, למקרה שתהיתם. לפני שעתיים יצאתי לבד לראות איך נראה נהר לי בלילה. הרחובות היו שוממים. הלכתי מהר ובשקט, משתדל שלא למשוך תשומת לב בתור הגבר הלבן והלא מלוכסן שהנני. הנהר לא היה מעניין במיוחד. אישה הלכה על גדותיו עם כלב שלא נראה סיני במיוחד (תמיד חשבתי שזה היה מעניין ומשעשע אם כל חיות המחמד בסין היו מלוכסנות אף הן), והכל היה שקט באופן מפתיע, כי סין, מהמעט שיצא לי לחוות. בדרך חזרה ראיתי נערה, שכאשר עברתי לידה, הגבירה את קצב צעדיה. מעניין מי מפחד יותר במקום חשוך: גבר זר לחלוטין או אישה מקומית. טוב, תוך כדי שכתבתי את זה כבר הבנתי את התשובה בעצמי.
כשחזרתי לחדר, חברה שלי חיכתה לי ואמרה לי שהיא מתוסכלת כי היא מרגישה שאני לא נהנה בגללה ושהמחשבה הזאת גורמת לה לחוש סבל. אמרתי לה שהיא לא גורמת לי לסבול, מה שבסך הכל די נכון, ומעבר לזה, אין שום תשובה מספקת אחרת שהייתי יכול לתת לה בשלב הזה. אני מניח שגם היא ידעה את זה. ככה זה, אבל. לפעמים אנו נאלצים לשחק תפקידים שכל הגורמים המעורבים בעניין מודעים לכך שאנו משחקים אותם, אך אנו עדיין עושים זאת כי אין לנו ברירה.
ובעודי משקיף על עצמי מחוץ לחיי, תהיתי לעצמי מתי יגיע הזמן שאחזור אליהם. אני מקווה שהתשובה תהיה: "בקרוב".