אז היתי,ועודני היום, ילדה קטנה אבל יחסית בוגרת שאוהבת ומחפשת ריגושים ובעיקר "רודפת מיכנסיים" כמו שאחותי הגדולה תמיד קראה לי.
התנסתי מוקדם, ותמיד אהבתי והסתכלתי ואני גרה עם 2 נשים[אמא ואחות גדולה-קטנה] ואנחנו 3 נקבות בבית אחד שבנים תמיד היו הבעיה המרכזית בחיים שלהן וככה כיף.
ומלפני שנתיים וחצי, נפתחה חנות מוזיקה חדשה מתחת לבית- אני כמובן הלכתי לראות ולהתעניין, כי אני לומדת מוזיקה ומנגת ושרה והכל, וגם החנות היתה בדרך להכל- לבצפר,לתחנת אוטובוס, לחברות הכי טובות, לגלידרייה שהיתי בה כל החיים בערך, לחנות חיות,להכל.היתי צריכה לעבור שם כל הזמן.ואהבתי את זה.
כשנכנסתי אז,זה נראה לי היה בחופש פסח או משהו כזה, עם החברה הכי טובה שלי, ראיתי את הדבר הכי מהמםםם בעולם שרק בחופש הגדול האחרון הצלחתי להתגבר על ההסמקות והרעידות וההשתתקות שחטפתי ברגע שראיתי אותו.
מ',יפה,מקסים,חיוך כובש,עיניים ירוקות מדהימות,זיפים כמו שאני אוהבת עם זקנקן קטן בעיגול הזה שמעל הסנטר ומתחת לשפה,שיער חום חלק עד הכתפיים..
עושה הכל,מנגן על גיטרה בצורה עוצרת נשימה והכל הוא יודע ואני באותו הרגעעעעעע
נשפכתי
וככה הכרנו, ומאז כל שבוע נקרע לי מיתר והיתי צריכה לקנות מפרט ולבוא לנגן ולראות אותו.
חוץ מיזה שבאתי ונכנסתי לחנות יותר מפעם בשבוע היתי כללל הזמן הרי גם עוברת שם,שוב החנות מתחת לבית שלי ובדרך לכל מקום אפשרי,וככה היה
לא שהיתי ממש מצליחה להיות הגיונית לידו[לא שנאי עדיין] אבל היתי משתדלת.
חח היתי נהית כלכךךךך אדומה לידו ולא הצלחתי לדבר ותמידדד רעדתי וכל מי שאיתי היה צריך לתקשר איתו שזה ממש מצחיק אותי עכשיו
ז"א,זה לא שלא תקשרנו,הינו מדברים,אבל זה או כי היתי -צריכה- לומר משהו ואז זה היה יוצא ממני בעילגות מביכה או שהוא היה מדבר כי הוא תמיד היה שואל מה שלומי ועושה את המבט הזה ומחייך את החיוך הזה..
וככה היה,עד שאחרי כמה זמן שהיתי סטוקרית דפוקה ומוזרה החלטתי שזהו,נגמר,אני כל פעם יעבור לצד השני של המדרכה ככה שאני אל אצטרך להתקל בו בכלל ורק אם אני ממממש אצטרך לקנות משהו אני אלך וזה לא יקרה הרבה וזהו נגמר אני לא הולכת להמשיך להיות ילדה קטנה ומטומטמת לידו.
וככה באמת היה,וכבר בקושי באתי,ואז פתאום היתי באה לפעמים לראות את החברה הכי טובה שלי שלמדה בחנות שם לנגן גם רק אחרי השיעורים,והיתי ממשיכה לחפש אותו במבטים כשהיתי תמיד בצד השני של המדרכה.
ואז עבר עוד הרבה זמן,והתבגרתי,והבנתי שזה לא חייב להיות קיצוני לשום צד- לא להיות סטוקרית אובססיבית מפחידה ולא להתנתק לגמרי ולברוח ממנו גם כשאני כלכךךך רוצה לראות אותו.
ואז היה שהיתי באמת באה מידיי פעם,כל שבועיים בערך אחרי השיעור של חברה שלי,שהיא סה"כ התחברה איתו ממש, הם ממש סיפרו אחד לשני המון דברים והתקרבו[מה שגרם לי לקנא ממש] ,וכן גם אני והוא הינו מדברים על הרבה דברים כשהיא גם לא היתה ולפני שנגמר לה השיעור או סתם במהלך השיעור שלה היתי נשארת איתו אחרי שהיא היתה עולה והוא היה מנגן לי או שסתם הינו יושבים. תמיד היה לי קשה להעלים את החיוך או להסתכל לו ממש בעיניים.
ועכשיו,אחרי תקופה יפה של שנתיים וחצי,הוא עוזב..
ללמדו משחק, ללמוד כנראה באוניברסיטה, להתקדם בחיים,למצוא עבודה אחרת,לגוון..
והקראש הכי גדול שלי,האליל מין שלי, הסיפור היפה הזה שהיה לי ייגמר.
אני אעבור אצלו היום לפני הפעולה או מחר אחרי בצפר,אני ו2 חברות כנראה נכין לו עוגה יפה, ונעשה לו מסיבת פרידה.
אני עדיין לא יודעת אם היום האחרון שלו זה מחר או ששבוע הבא?
אני חושבת לכתוב לו מכתב קטן, לא אחר כמו החפירה הזאת פה כמובן,אפילו לא משהו שאני אזכיר בו שהיתי כלכך דלוקה עליו ומבקשת מאנשים שיצלמו לי תמונות שלו ושומרת דברים שלו אצלי כמובןןןן, אלא סתם מכתב פרידה קטן ויפה אולי עם רמז שידבר איתי עוד שנתיים כשזה יהיה אפשרי[הוא בן 24 עוד שבוע וקצת, אני בקושי בת 16..], ואולי אפילו הטלפון שלי.
"ידידים".
הוא לגמרי הפנטזיה שלי,ואם זה קרה לאחות של חברה שלי[שכשהיא היתה בת 17 היא יצאה עם מישהו בן 27 או 28] אז אני מאמינה שגם זה אפשרי חח אפילו שהבעיה היא שלמרות שאני נראית גדולה הוא תמיד יזכור אותי כ"בת 13".
חבל.
ועדיין כשאני חושבת עליו אני באמת פשוט מתחילה לחייך..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
