הוא קם בבוקר, בחמש אולי בשש. הוא מתמסטל בדירה הקטנה והמכוערת שלו כדי לשכוח מכל מה שקורה. לשכוח מכל הכאב. הוא מצייר כל היום, מדיי פעם מעשן בחוץ, אך לרוב הוא מעדיף להשאר בדירה הקטנה המסריחה שלו ולהרגיש את כל העשן והסירחון שורפים לו את האף. לשקוע בבלאגן. לאכול סוכר עם כפית. לאכול כל מה שהוא רואה. להמשיך לצייר, ללכת לישון ולהתעורר רק כששומע איזה קול קורא לו, אולי זה בכלל היה בדמיון, מי יודע. לחשוב שהו...א מאבד הכל, שהמיטה עפה החוצה דרך החלון, בודק אם הוא לא דמיין. הדמיון שלו פורה, מתערבב עם מציאות. האם קיימת ארץ טוויטי? הוא יודע שתינוקות יוצאים מפות. אבל הוא חושב שאם יחפור בור מספיק עמוק, הוא יגיע לסין. הזכרון שלו עוד שם. זוכר גם את גיל שנתיים. אך לא זוכר כלל וכלל מה קרה לפני יום, לפני יומיים. הוא לא זוכר דבר חוץ מעירפול של מציאות וחלומות אינסופיים, לא הגיוניים בעליל. ונוח לא ככה, בלי לדעת בלי לחשוב. המוזה בכל מקום, הראש תמיד בעננים. בעננים רץ עושה סיבובים, מקיא,מתנשף, הוא כמעט מת. כמעט מת שם, על ענן מרוחק שמוריד הרבה גשם, שלג, ולפעמים בכלל אין לו מה לתת. הוא ריק, מעורפל וריק. כואב לו כשהוא מודה בפני עצמו, שבעצם-אין לו כלום. שבעצם הוא דופק את המוח שלא, ולא מכיר את עצמו כבר. מכיר רק סרטים חדשים שלפיהם הוא מצייר. הוא לא יודע דבר. העיניים שלו נעצמות, הוא רוצה לישון. אבל כואב לו כל כך, והוא מעדיף להמשיך ככה. לישון, לקום, לישון, לקום.... לא לדעת מה קורה. מפחד מעצמו ומכל הסובב אותו, בני אדם נראים לו כמו זאבים תוקפניים, וכולנו נלחמים על האגו שלנו, תמיד רוצים להיות עוגות שוקולד מפתות. כל אישה שנייה או בעצם כל אחת מאחלת לעצמה להיות הכי רזה, לאכול רק חסה. היא מרגישה כל כך שמנה. מרגישה את הכרס שלה נשפך על רגליה. מרגישה את השומן ברגליים דופק לה בשכל. האישה המטומטמת הזאת. אוי, אוי, אוי. אישה מטורפת, הפרעות אכילה טיפשיות. איזה דור מטומטם. אבל אני באמת הייתי שמנה פעם, אז מותר לי. ועכשיו אני פיל מזדיין בתחת, מכוער כל כך. תאמרו אמן שהפיל הזה ימות כבר. א-מ-ן!!!