3 וחצי בבוקר. ישנתי.. ופתאום הפלאפון צלצל. "ליבי" על הצג.
כבר חודשים שאנחנו לא מדברות.. ואני לא אגיד שזה לא מפריע לי, כי כל פוסט כאן כמעט מדבר על הגעגועים שלי אליה ואל ליהי ושני (ואל בר..) ועל הבדידות. בסכ"ה מה שהיא עשתה לי היה ממש מגעיל, אז אפשר להבין למה שקלתי פשוט לנתק לה, אבל אני חייבת להודות שהייתי מסוקרנת לדעת מה היא רצתה.
"מה?" אני עונה לטלפון בחוסר חשק.
"ממ.. היי."
"היי..."
*שתיקה מביכה*
"אני מצטערת שאני מתקשרת אליך עכשיו בשעה כ"כ מאוחרת אבל.."
פתאום שמתי לב שהקול שלה נשמע מוזר, כיאילו היא בוכה.
"מה קרה?" התיישבתי במיטה והדלקתי את האור. [ליבי לא בכתה לעיתים קרובות. זה אמר שקרה משהו רציני.]
"זו שני.. היא.. היא נסתה להתאבד".
[אני אדלג כאן על כל הקטע שניסיתי לגרום לה לשכנע אותי שזו בדיחה, וגם על הקטע ששאלתי "למה?", כי זו הייתה שאלה ממש מפגרת].
"היא.. בסדר?"
"אממ נראה לי שכן.. ליהי דיברה עם אמא שלה ושלחה לי אסאמאס שהיא לקחה איזה שתי בקבוקים של משככי כאבים, ושטפו לה ת'קיבה.. השאירו אותה בבית חולים ללילה.. אני בר וליאור רצינו ללכת, אבל הם נותנים להכנס רק בשעות ביקור, וכנראה שמחר יעבירו אותה למחלקה פסיכיאטרית אז אני לא יודעת אם יתנו לנו בכלל להכנס.. ולא נראה לנו מתאים להתקשר וזה בנתיים.."
"כן, ברור.." מלמלתי, עדיין בשוק מוחלט. "אמ.. מתי זה קרה?"
"היום, ב12 בלילה.. ההורים שלה חזרו מסרט או משהו ומצאו אותה.."
"פאק." התחיל לשקוע לי מה שהיא אומרת. התחלתי לבכות. "אני רוצה לבוא.."
"אבל זה לא יעזור בייב (בעע. היא לא קראה לי ככה מאז שנפרדנו. זה קצת הפריע לי ת'אמת, אבל לא יכלתי לחשוב על זה כרגע).. הם לא נותנים להכנס לראות אותה.."
"פאק." אמרתי שוב. רציתי לצרוח, אבל לא רציתי להעיר את אבא. :\
"רק רציתי להודיע לך.. אממ.. ואולי כדאי שתדברי עם ליהי.. היא עכשיו בבית של שני, שומרת על אח שלה וזה.. (הרגשתי צביטה בלב. אח שלה הקטן. הוא כלכך קשור אליה.) ניסיתי להתקשר אליה, אבל היא לא עונה לי. אולי לך היא תענה".
פתאום היה לי פלאשבק ליום שבו אמא של ליהי עברה את התאונה. היא לא ענתה גם אז.. נתקה את כל הטלפונים בבית ולא פתחה לליבי ובר את הדלת. היא כזו רגישה.. אבל זה מה שאהבתי בה.
*ניתקתי את הטלפון*. בלי ביי.. לא יכולה לחשוב על ליבי עכשיו בכלל. או על שום דבר אחר.
ניסיתי להתקשר לליהי כמה פעמים מאז אבל היא לא עונה. אני מניחה שכדאי לתת לה את הספייס שלה ולהתקשר בעוד כמה שעות.
אני לא מצליחה להפסיק להאשים את עצמי.. אולי אם הייתי משלימה עם שני בלילה ההוא לפני שבוע שהיא בקשה סליחה.. אולי אם הייתי סולחת לה, ומקשיבה לה, ומדברת איתה.. אולי הייתי מצליחה למנוע את זה.
זה עדיין לא הכה בי לגמרי.
היא אף פעם לא הייתה הטיפוס הזה.. היא אף פעם לא הייתה הטיפוס המתבודד, או האובדני, או המדוכא. היא אף פעם לא חתכה וורידים, אף פעם לא דיברה על להתאבד, אף פעם לא נראתה כזו... :X
מבין כולנו היא זו שתמיד הייתה הכי שמחה.. לכולנו יש הורים גרושים\הורה אחת שנפטר, והיא היחידה שהמשפחה שלה תמיד נראתה מושלמת.
מבין כולנו, היא היחידה שהייתה מחוץ לארון בפני המשפחה שלה, והם קיבלו אותה בזרועות פתוחות.
מבין כולנו, היא הייתה הכי חייכנית, ותמיד הייתה מאושרת.
כולנו היינו, איך להגיד את זה, לא הכי מקובלות בבי"ס שלנו, והיא הייתה הכי יפה בשכבה.. זו שכל הבנים תמיד רצו להתקרב אליה [לא שזה עניין אותה, אבל הם לא ידעו את זה].
מבין כולנו היא זו שהכי פחות הייתי מצפה את זה ממנה.. וזה מה שהופך את השוק שאני בו כרגע לאפילו יותר גדול.
אני מניחה, שאף פעם אי אפשר לדעת מה באמת עובר לבנאדם בראש.
מאז השיחה הזו, הפכתי את החדר שלי בניסיון למצוא תמונה של שני. :\
אני כזו מפגרת. אני שונאת את עצמי על זה שכל פעם שאני רבה עם מישהו אני מוחקת את כל התמונות שלנו ביחד, משמידה כל זכר ממנו.. ועכשיו אין לי שום תמונה שלה.
ניסיתי לצייר אותה. אבל שום דבר לא מצליח לתפוס מהות של בנאדם כלכך יפה.
אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מ"למה".
ואני כלכך רוצה ליהיות שם.. גם אם לא ליהיות שם איתה, ליהיות שם בשביל ליהי [ואפילו בשביל ליבי ובר]. בזמן כזה ממש לא איכפת לי מכל המחלוקות שבנינו. הכל מתגמד לעומת משהו כזה. אני רק רוצה ליהיות שם.. אבל אני לא יכולה. איך אני אסביר פתאום לאבא שאני צריכה לסוע עכשיו לחיפה בשבע בבוקר? הוא לא מכיר אותן בכלל.. הוא לא שמע עליהן, לא יודע עם מי אני שם בחיפה [אני תמיד משקרת בקטע הזה.. ועכשיו אני מצטערת על זה כלכך].
אני כלכך מקווה שהיא תהיה בסדר.
ועכשיו אבא עומד להתעורר. אז אני צריכה לנגב את הדמעות, ולהעמיד פנים שאני ישנה עד שהוא יצא לעבודה בעוד שעה בערך. ואז ב10 בערך הבטחתי לעזור לאחותי לצבוע את החדר של האחיינית החדשה שלי [ואין לי איך לצאת מזה עכשיו].. ובצהריים אחותי השניה תחזור מהעבודה, ואני אאלץ ליהיות מזוייפת לעוד כמה שעות עד הלילה. וכל מה שבא לי לעשות זה לצרוח. ואני לא יכולה.
בקושי יש לי זמן לעצמי, ואני לא יכולה להגיד למשפחה שלי שאחת החברות הכי טובות שלי ניסתה להתאבד.. כי עד כמה שהם יודעים, הם מכירים את כל החברות שלי. ואם אני אספר לאבא עכשיו ששיקרתי לו כל הזמן הזה, הוא בחיים לא יתן לי לסוע לחיפה שוב.
ועכשיו אני גם מרגישה כמו אגואיסטית מטומטמת על זה שהיא נסתה להתאבד, והיא והמשפחה שלה בטח עוברים גהנום עכשיו, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו כרגע זה אני, המשפחה שלי, והשקרים המפגרים שסיפרתי. |:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
