בזמן האחרון אני לא מוצא מנוחה במחשבות שלי... החלטתי שאני צריך לרוקן את הכל פה (הרי לא עידכנתי כל כך הרבה זמן..).
אז הייתה לי חברה בתקופה האחרונה - לשלושה ימים. מיכל קוראים לה, ואני בקושי מכיר אותה (אם בכלל אפשר לקרוא לשבועיים שדיברתי איתה עד שהייתי איתה להכרות) אבל הרגש שהרגשתי כלפייה ואולי עדיין? היה כ"כ חזק, כ"כ עוצמתי, זה מוזר...
בעיקרון זה מה שהעסיק אותי לאחרונה, אבל משהו קשה יותר מחזיק אותי.
אני עדיין לבד, בהרגשה, בתחושה.. אני יודע שיש שם כמה אנשים (לא הרבה) שינסו לעשות כל מה שהם יכולים בשבילי.. אבל זה לא זה...
לאחרונה אני מסתובב הרבה עם המתופף החדש שלנו (כיתה ח') ועם כל החברים שלו, אני מרגיש שאני לא שייך לשם, שאני לא צריך להסתובב איתם, שהם מקבלים אותי כ.. עלוקה שצריכים להיפטר ממנה. הם מין.. חבורה מגובשת כזאת, יש להם את הצחוקים שלהם, את הסיפורים שלהם יחד, הם לא צריכים אותי - אני סתם נדחף לשם. ואני יודע שאני לא צריך להיות איתם ואני לא צריך להרוס להם את הביחד שלהם...
רציתי לצאת עם מישהו בערב אתמול והיום... לא היה לי עם מי, "תמיד אותו דבר", חשבתי עם מישהי אבל היא לא יכלה ככה שזה לא בדיוק יצא לפועל.
אבל.. נגיד שישי שעבר, יצאנו מלא ילדים (מאותם ילדים שסיפרתי קודם) ובהתחלה היה נחמד ודיברנו כולם והרגשתי כזה.. יחד, אבל במהלך הערב כל זה עבר ואני נשארתי בצד (תרתי משמע), שמתי לי מוסיקה באוזן וזהו.. למרות שאח"כ המשכנו לטייל בשכונה אבל עדיין לא הרגשתי כבר קשור אליהם. התהלכתי סביבם כמו חולה מחלה נפשית שמחפש את עצמו.. עצוב.
לאחרונה אני כותב הרבה שירים, ולא מהשמחים ביותר. שירים שמבטאים את כל מה שאני כתבתי פה.
כל מיני רגשות ודברים שקברתי אותם עמוק עמוק מאחורי צצו שוב, כמו המוות של סבתא שלי זכרונה לברכה ודברים שעברתי שנה שעברה ואני ניסיתי למחוק.
שמתי לב גם שאני כותב הרבה מאוד בגוף ראשון ולא גוף שלישי כמו שהייתי רגיל לכתוב, אני מניח שזה מראה על משהו..
אני מאבד את עצמי, אנשים שחושבים שהם יכולים לעזור.. הם לא. אין עצה מסויימת שיכולה לטפל במצב הזה שלי, או שפשוט הם לא יכולים להבין את זה (וזה לא שהם לא מנסים.)
...
ההורים שלי התחילו לשים לב שאני במצב מוזר כזה, אמא שלי כל הזמן אומרת לי שאני שונה, השתנתי.. אני מתרץ את זה כגיל ההתבגרות ושאני גדל, אבל אני יודע שבפנים שהכל הרוס וזה לא שום שינוי גדילה כזה או אחר.
גם המחנכת שלי רואה שאני חולמני בשיעור - מנותק. התחלתי להבריז משיעורים מסויימים לטובת ההתבודדות עם המוסיקה כשהבי"ס ריק בגלל שזה שיעור, או סתם כי אין לי מצברוח... היא שאלה אותי אם ההורים שלי יודעים על המצב הזה, אמרתי לה שלא למרות שהם רואים מה עובר עלי ושואלים על זה. הם יודעים על מיכל והם יודעים שלקחתי את זה ממש קשה, הם יודעים...
היא הציעה לי לפנות ליועצת, שאלה אותי אם זה מסוג הדברים שאפשר לעזור בהם - אמרתי שלא.
אני שמח שאני מרגיש עכשיו יותר טוב כשהוצאתי את זה, אף על פי שאני רק אמשיך לחשוב על המצב.. עוד שיר יוולד לו במחברת שאף אחד לא מעוניין לראות.
דכאוני שכזה.
מאור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
