אדום

פעם שהייתי קטנה, כל פעם שהייתי צריכה לבקש משאלה, ביקשתי שאני אלחץ על הפופיק, וכל מה שאני ארצה יתגשם.

עם השנים, בניתי לי עולם משל עצמי. שהוא לא אטום לשאר העולם, אבל הוא בכל זאת עולם שלי, ורק שלי.

בו הכל יכול לקרות.

בו הכל יכול להתגשם.

גם החלומות הכי גדולים.

עם הזמן, הגבולות של בין מציאות לדמיון, שבין מציאות לחלום החלו להיטשטש.

פתאום חלומות נראים מציאותיים.

משהו שחלמתי, נראה כל כך אמיתי.

חלום של פעם מתגשם.

משהו שרק דמיינתי, מקבל נפח, מקבל חיים, ומתגשם.

מחשבות שחשבתי, פורצות החוצה.

רגשות שהרגשתי, מציפים אותי, ואחרים.

והכל מתערבב אחד בשני.

וזה נותן לי ביטחון, כוח, אמונה.

והגבולות דיי נעלמים. אבל עדיין נשאר משהו מציאותי, אבל מצד שני משהו חולמני ודמיוני.

יש לי כל כך הרבה דברים בראש.

שהם רק חלומות ודברים שלי עם עצמי שאני חושבת ומדמיינת, אבל הכל כבר נראה כל כך אמיתי, שאני אפילו מאמינה לזה!

ככה לאט לאט בניתי לי עולם. של דמיון, של חלומות, עם טאצ' מציאותי.

אני חולמנית. וזה טוב.

ולפעמים הדמיון שלי עוזר לי לברוח, ומציל אותי.

בסך הכל, טוב לי ככה.

טוב לי עם מי שאני.

טוב לי עם המשפחה שלי, שאני הכי אוהבת אותם בעולם.

טוב לי עם הפועל.

טוב לי עם החלטות וצעדים שעשיתי.

דיי נחמד לי עם מה שקורה איתי. מה שקורה מסביבי, אנשים אחרים, זאת כבר לא אחריותי.

בסך הכל,

הכל מסתכם במילה אחת, גורל.

"יש שעות למשל בין ערביים
יש רגעים למשל הטובים
יש בני זונות
פוליטיקאים וגנבים
יש מקומות למשל ששכחתי
למרות שהייתי בהם
יש הבטחות למשל שהבטחתי
ולא אקיים

מה לחשוב למשל בין הערביים
מה לשיר לך אהובתי
לוקח ת'גיטרה ומנגן לך דרך הידיים
את נישמתי

יש שעות למשל בין ערביים
יש בקרים שהערת אותי בנשיקות
יש זכרון אחד מתוך איזה קיץ
די רחוק
איך רצתי פעם בין ערביים
אחרייך כמו פרחחים
טוב, אהבה ראשונה בחיים, לא שוכחים.


יש שעות למשל בין ערביים
יש סמים שנותנים להמונים
יש מקומות למשל כמו בית שחוזרים.
יש מקומות בהם היינו שנתיים,
יש מקומות שנשארנו דקות,
יש חלומות שחלמתי עליך ולא אזכור."

החלטתי לסגור את הבלוג.

לפחות לבנתיים.

אני לא סוגרת אותו לגמרי, כי זה יותר מידי קשה.

אבל אני לא אכתוב בו יותר. לפחות לעכשיו.

נכון שזה היה מקום התפרקות מצויין, אבל להתפרק אני יכולה גם במקומות אחרים, עכשיו אני כבר לא רואה שום סיבה לשיתוף הזה, שבלספר פה.

הבלוג הזה, בעצם, זה גיל ההתבגרות שלי. אהבות, מחשבות, פעילויות, שירים, תמונות. הכל.

ובעצם הסגירה שלו, אני סוגרת עוד כמה דברים. תקופות, אנשים, שמות.

אף פעם אני לא אשכח שום דבר מפה, אתם יכולים להיות בטוחים.

וזה שסוגרים משהו זה לא אומר שהוא לא ימשיך ללוות אותך.

מלווה לזה כמה הבנות שעולות מעצם ההתבגרות שלי.

שום דבר לא הולך לאיבוד.

בלי עבר אין הווה, ואין עתיד. ככה זה הולך.

אז, זהו.

תעריכו את החיים, את כל מה שיש לכם.

וכל יום תגידו תודה.

ביום רביעי היינו עם המשלחת של פולין ביד ושם.

אין יותר מידי דברים להגיד.

שוב מחדש מעריכה את החיים, לא שקודם לא הערכתי.

אבל יותר ויותר. על כל מה שיש לי.

לומדים להעריך את החיים.

היה לנו מדריך מעולה.

והמשלחת עצמה גם דיי בסדר.. אני רואה אותנו מסתדרים.

יהיה בסדר!

"מישהו ספר כמה אורות היו שם? (ביד לילד..)

סך הכל היו שם 5 נרות.

אבל ששמים מראה מול מראה, וככה המון מראות. מישהו יודע מה נוצר? כמה אורות?

ב ל י   ס ו ף !

ומה זה אומר?

כל ילד שרצחו, רצחו גם את ההמשכיות שלו, כי לא יהיו לו ילדים, ולא נכדים, וגם להם לא יהיו ילדים. וזה לא נגמר.

והנכדים של הילד שנרצח יכלו להיות חברים שלכם בכיתה, יכלו להיפגש אתכם....."

"איפה אלוהים היה בזמן המלחמה?"

"את יודעת.. יום אחד הזדמן לי להגיע לאחד המקומות בפולין, וראיתי שיש תור ארוך של אנשים, אז עמדתי בתור, ובסוף הגעתי לספר מבקרים, ששם כל אחד פרק את מה שהוא רצה להגיד. היה לי רק דבר אחד להגיד. 'איפה אלוהים היה???'.

יש בי כל כך הרבה כעס." (סבתא)

"הנה.. אלא שהצילו את סבתא שלי. אלה ההורים. זה התינוק שנתנו לה לצאת לטייל איתו כדי להציל אותה, הם הקריבו את הילד שלהם אתם בכלל מצליחים להבין את זה? זאת הילדה..

נסענו לפגוש אותם. את הילדים, כי ההורים לא חיים היום.."

אני באמת כל כך גאה שפגשנו אותם, שהיינו ליד הבית איפה שהחביאו את סבתא.

את הבן פגשנו לפני שלוש שנים, ואת הילדה פגשנו השנה שהיינו שם. ואני רציתי לקפוץ עליה ולחבק אותה, ולהגיד לה תודה, שאין סוף לתודה שלי. בזכותם אני חייה. בזכותם כל המשפחה שלי חייה. בזכותם לנו כן תהייה המשכיות.

שנסנענו לבית קברות איפה שקבורים סבא וסבתא של סבא. באדמה שרצו להרוג את המשפחה שלי.

לא להשאיר דברים תלויים באוויר. להיות שם.

סבא וסבתא שלי גיבורים.

אין לזה שום הסבר אחר.

ואחרי כל זה, ואחרי פולין זה בטח יקרה.

לומדים להעריך את החיים, את המשפחה, את האוכל, את החום, את הבגדים, את הרכוש, את החופש, את הארץ, את הכל.

לומדים להעריך.

שבת שלום

שוב פעם הכל התהפך. בשביל מה?! הפעם אני באמת לא יודעת מה לעשות.

הראש חושב- לא. משהו אחר אומר- כן.

מה לעשות?! =/

בזמן האחרון הרבה אנשים התחילו להגדיר אותי.

וזה דיי מוזר. כי אני אפילו לא יכולה להגדיר את עצמי.

מה גם, שזה סתם. כי זה לא נכון מה שהם אומרים עלי.

שכל אחד יחשוב מה שבא לו.

פרחה, פרחולה, צפונבונית, פריקית, ערסית, יפה, מכוערת, שמנה, רזה, שקרנית, אמיתית, טובה, רעה, קופה, כן, לא, חברה טובה, חברה רעה, אכפתית, נאמנה, בוגדת, שיער ארוך מידי/ קצר מידי. ציצי גדול/ קטן. תעשי גבות, אל תעשי גבות. תגידי ככה, אל תגידי ככה. תמיד תאמרי את האמת, לפעמים עדיף לשקר. לכי עם הלב שלך, תקשיבי לראש. תיזהרי, אל תיזהרי. כבר גדולה, עדיין קטנה. ילדה, נערה, אישה, גבר. רגילה, שונה, עצלנית, מוכשרת, ישנונית, אנרגטית, מוזנחת, מלוכלכת, נקיה, לבושה, ערומה. אוהבת או לא. אהובה, שנואה, טיפשה, חכמה. אמיצה, חופרת, שותקת, מדברת הרבה. מצחיקה, בכיינית, עצובה, עצבנית, רגישה, פחדנית. אמינה. ילדותית, בוגרת.

י   ע   ל

נראה אתכם, מה אתם חושבים שאני, תהיו הכי אמיתיים, אני לא אעלב מכלום!

אלה רק קצת מההגדרות. תמציאו לבד עוד.

זה באמת חשוב לי.

אני לא רוצה להגדיר את עצמי, סתם מעניין אותי לדעת.

בהצלחה.

איזה שיתוף פעולה מדהים! אין כמוכם. תמשיכו ככה.

ממה אתם בדיוק מפחדים? חלק משכלולי הפרו. זה לראות כמה נכנסים מאיפה ולמה. אז אני רואה שאתם פה.

מה הקטע שלכם?