אני עומדת. כולכם מאושרים. באמת עשיתם חיים בלעדי.

דווקא שמחה שאתם גם.

גם אני נהניתי. אולי היינו צריכים. אולי היינו צריכות את החופש הזה, קצת , אחת מהשניה.

את יודעת כשנמצאים רחוק זה מרגיש קצת יותר קרוב, קצת.

נותן הרגשה שקיים משהו אמיתי שמקשר בין המרחקים.

עוד אשליה.

הרי אם זה לא היה בא עכשיו זה היה בא מחר, עוד שבוע.

כי זה בא תמיד.

אני, לפחות, הפסקתי לספור. מזמן.

אני פוגשת אותו "חבל שלא באת, נהנינו מאד ואני בטוח שגם את היית נהנית!"  אני מאושרת. לפעמים מספיק משפט כזה, כמעט חיבקתי אותו מאושר.

"אבל אז לא היה מקום לכולנו! "

לא, לא בגלל שאני כזאת שמנה.

בגלל שהייתם בדיוק חמישה במכונית.

 את מיותרת. לא צריך אותך. גם ככה אין פה מקום בשבילך.

עשינו חיים. ולא היינו צריכים אותך בשביל זה.

במשפט אחד אמרת כ"כ הרבה.

ולא אני לא דרמטית.

אני פשוט מכירה אותך טוב מדיי

כדי לדעת שאת בכלל לא התכוונת שאגיב ככה

כי זה כלל לא היה מכוון אליי

זה היה מכוון אליו.

אני שמעתי במקרה.

רק כי עמדתי באותו רדיוס של חצי מטר.

אולי אני שומעת טוב מדיי.

תגידי שאני לוקחת כל דבר ללב.

אז אני לוקחת כל דבר ללב.

לפחות יש לי לב.

ברוך שובכם. ברוך שובך. אני צריכה להתרגל מחדש. אחלה סטארטאפ. תודה (: