BEAM BEAM BEAM

ובכן,

אני ניצאן. זה דבר ראשון. פתחתי את הבלוג הזה באמצע כתה ו', כשהייתי בדיכאון משהו, וזה היה הדבר הראשון שעלה לי בראש לעשות. אחרי זה מחקתי הכל. התחלתי מחדש.

לא תמצאו כאן דברים עמוקים מדי. הרבה פעמים אני מתיישבת לכתוב, כותבת במשך שעה וחצי, ואז מגלה שכל הטקסט מלא משפטים כמו "ואז אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש בוקר שמים בצפר ובית", אז אני מוחקת הכל, ובמקום לכתוב את הדברים כמו שהם מופיעים במחשבות שלי, אבל מסדרת אותם בשורות ומצטערת על זה שאין לי איך להביע את הדברים שרצים לי בראש.

הבפנים של הראש שלי נראה בערך ככה:

ו..אממ.. אין לי משהו יותר מתוחכם להגיד על עצמי.

אה, כן, אני מסרבת לשנוא דברים! זה חשוב. אני אוהבת הכל, אנשים, פרחים, עננים, אפילו מים קרים במקלחת. נקודת המוצא שלי היא אהבה כללית. פשוט יש דברים שאני אוהבת פחות או ניטרליות לגביהם. אני לא שונאת שום דבר.

בבלוג הזה תמצאו הרבה זבל על החיים שלי. אני תמיד אומרת לעצמי "תכתבי על ספרים! על סרטים! על המסקנות העמוקות שלך על החיים!" ומסיימת כותבת טקסט חסר פואנטה לחלוטין על החברים שלי ומערכות היחסים ההזויות שלהם.

אני זוכרת בע"פ פרקים של שנות ה70, הפיג'מות ודוקטור הו. ואני גם יפנופילית- אני אוהבת כמעט כל דבר שקשור לתרבות היפנית, כולל מוזיקה ותוכניות מצוירות על אנשים עם עיינים ענקיות D:

העולם רחב יותר מאיך שאתם רואים אותו.

גם יותר מאיך שאני רואה אותו.

בראש שלי, גם לסיכת ביטחון יש עבר ועומק פילוסופי.

we love big dreams,

dont we?!