פולניות נהנות פחות

הדרדרות מהי?

לא לעבוד מעל שנה (בלי שום קשר לקורונה)

לא לצאת מהמיטה

למצוא כל תירוץ כדי לא לצאת מהבית

כשאני כבר נאלצת לצאת, לסבול מתופעות גופניות שמזכירות את התקף החרדה שהיה לי, נקודות לבנות בעיניים, לחץ באוזניים, כאב ראש חזק, בחילה נוראית, הרגשה שאני הולכת למות.

לבכות כל יום, כמה פעמים ביום.

לישון 80% מהיום

חוסר מוטיבציה לטפל בעצמי

חוסר תאבון (בקושי אוכלת)

חוסר חשק לעסוק בפעילויות שנהניתי מהן בעבר

התמכרות מהירה לוויד

ועכשיו תוסיפו לכל זה סגר.

והבנאדם שהיה עולם ומלואו בשבילי ב-9 חודשים האחרונים שנלקח ממני.

ותגידו לי

בשביל מה נשאר לחיות?

אין תקנה. אין. 

אני תמיד אהיה בפרנד זון.

תמיד כמעט. אף פעם לא בדיוק.

תמיד "מדהימה", "מיוחדת", "כיפית", "סקסית", "חיבור מטורף", "הבנאדם הכי קרוב"-

אבל משהו

עדיין לא

זה.

הגעתי לארץ המובטחת

ולא התאפשרה לי הכניסה אליה.

אז מה עוד.

כמה עוד.

אם לו אני לא מספיק טובה

אז למי כן?

ולא

אל תגידו לי למצוא סיפוק בדברים אחרים

כי כלום לא מעניין אותי בעולם הזה

חוץ מלמצוא מישהו שיאהב אותי באמת

ושאני אוהב אותו באמת.

זה הכל.

רק דבר אחד ויחיד אני רוצה.

קחו ממני הכל

ותנו לי רק את זה.

אבל כנראה שלא נועדתי

להיות נאהבת.