אז יש מקום חדש, בינתיים עם קירות חשופים, אבל בתקווה בקרוב נצבע ונתלה תמונות ונשים שטיח בכניסה.

הא, ונכתוב בו.

יש ימים שאני נהנית לנהוג. ימים שהנהיגה היא בדיוק כמו בשיעור הזה בו המורה אומר לך שאת מוכנה לטסט. התנועה של האוטו חלקה, כל האצות מדויקות, כל הבלימות עדינות, אני משתלבת בתנועה בקלות, לא מהססת לפני מתן או לקיחת זכות קדימה... נוהגת.

יש גם ימים אחרים. בתור אחת שקשה לה לשים לב לכל מה שסביבה גם בהליכה, ושבילתה חלק ניכר מחייה בלהיתקע בעצים ועמודים, לפעמים דעתי מוסחת.

היום הייתי אמורה לקחת את האוטו לטסט. במקום זה, הוא במוסך.

פניתי שמאלה ואיכשהו דעתי ריחפה, וללא מבט על הכביש מצאתי את עצמי בתוך גדר הבטיחות. לא נסעתי מהר, לא הייתה בלימה פתאומית, לא עפתי קדימה וכריות האוויר לא נפתחו. רק קלטתי מה שקרה, שמעתי את שיפקה מתחילה לבכות במושב האחורי, נשמתי עמוק וניסיתי להבין אם אנחנו במצב להגיע למפרץ שלפנינו והאם יש לי אפשרות להוציא אותה שלא מהצד של הכביש.

תוך שניות כבר היו סביבנו אנשים שתפעלו את המצב יותר טוב ממני. בחור חביב שהודיע לי שאני לא זזה לשום מקום, מתנדבי איחוד הצלה ויד שרה ששאלו לשלומנו ולקחו מדדים. בחור אחר ביקש אישור, שלף את המשולש שלי ומיקם על הכביש, הגיש לי בקבוק מים חדש ועל הדרך הזכיר לי שלמרות האדרנלין, ממש קר בחוץ וכדאי לי לכסות את התינוקת. אמבולנס הגיע והיווה, לאור זה שלא נפגענו כלל, מקום חמים להמתין בו. המשטרה שאלה מה קרה, אמרתי שדעתי הוסחה ואין נפגעים ובזאת זה נגמר.

גן ילדים סמוך למקום אירח אותנו לחכות לבן הזוג או לגרר, מי שיגיע קודם. שיפקה שיחקה שם עם אחד הילדים, שנראה משועשע מהקונספט הזה של תינוקת שמנסה למשוך לו את המוצץ מהפה. מבחוץ יכולתי לשמוע את הצפירות בעקבות הפקק שגרמנו.

ניסיתי לתחקר את המאורע אצלי. בן הזוג שאל אם הייתי עייפה, נרדמתי או איבדתי הכרה לרגע. לא מה שקרה. או שאולי זה קשור לקרסול הפצוע שלי, שיום קודם לא אפשר לי ללחוץ על הברקס ואילץ אותי לנהוג עם שתי רגליים. שוב נאלצתי להשיב לשלילה. למשטרה אמרתי שהתינוקת בכתה, מה שגם לא היה מדויק. אחד המתנדבים שאל אם היה זה הפלאפון. אמנם הוא הונח על רגליי, איפה שאשים לב לקיומו כשאני יוצאת מהמכונית ולא אשכח אותו כמו בהרבה מקרים אחרים, ואמנם הרגשתי אותו מחליק בסיבוב לרצפה, העיניים שלי לא היו עליו. איפה הן כן היו? לא זוכרת. פשוט ריחפתי במקום להיות מאה אחוז בנהיגה.

אחרי שכולם סביבי התפעלו מכמה אני רגועה, הבנתי שבעצם התאונה לא מפחידה אותי בכלל, אלא רק זה שסיכנתי את הבת שלי- לכן קל להירגע כשאפילו באמבולנס לא ממליצים לקחת למיון מרוב שהיא בסדר- וזה שגרמתי נזק לרכוש שהוא גם של בן הזוג .

כשהיינו בבית, התנצלתי וביקשתי שלא יכעס עליי.

"למה שאכעס עליך?" שאלה בהפתעה. "לא עשית את זה בכוונה. אני אוהב אותך, אני רק שמח שיצאתן בשלום."

אח, איך הבנאדם הזה עושה לי תיקון לתפישות שלי על יחסים.

"אבל את צריכה לנהוג יותר בזהירות בפעם הבאה", הוסיף.

סוכן הביטוח שלי הוא, לא במקרה, גם דוד שלי. כך שלא הייתה לי בעיה להתקשר אליו מחוץ לשעות העבודה.

תיקון או לא תיקון, ביקשתי שלא יספר לאמא שלי.

-

הערה:

אני יודעת שימי הבלוג כאן ספורים, אבל בין כל המטלות הדחופות יותר לא התפניתי להחליט אם אני עוברת ולאן. מקווה שאספיק לפני שהתקרה כאן תקרוס.