בסופו של דבר מי שנטל על עצמו את העבודה לפרוץ לי את סכר הדמעות ולגרום לי להתייפח עד שהפרצוף שלי התנפח היה לא אחר ממר חתול.
נסענו מהבית לעשרה ימים. תשעה מהם הוא חיכה. בכל יום כשהיינו מגיעים ליעד הסופי של אותו יום במסע הייתי מהר מחפשת חיבור מחשב רק בשביל לשאול את הילדה שבאה להאכיל אותו פעם ביום אם הוא שם, אם הוא אוכל ומה נשמע. ותמיד הכל היה בסדר. הוא תמיד חיכה.
ביום העשירי חזרנו בשעות הערב המוקדמות והבית היה ריק. ניחמתי את עצמי שהוא בסיבוב בחוץ ותכף יגיע כי הוא לא חתול שמדלג על ארוחה. הערב הפך ללילה וחתול אין. בבטן גדלה לי מועקה.
בחמש בבוקר שזו השעה שהוא מעיר אותי תמיד בנגיחות עדינות התעוררתי מצלצול השעון המעורר בפלאפון שנשכח מכוון בטעות מיום המירוץ. זה היה עצוב לרדת למטה לכבות מכשיר מתכתי וקר במקום לרדת למטה להאכיל גוף פרוותי וחם. כל הבוקר חיכיתי ובשעות הצהריים כבר ממש התקשיתי לעצור את הדמעות.
הסתובבתי בשכונה כאישה הזויה שורקת לו את השריקה שלנו ללא שום תוצאות. קרקשתי בשקית ההפתעות שלו, מילאתי את הצלחת שלו, פתחתי קופסאות שימורים מחוץ לדלת כל הדברים שבימים רגילים מריצים אותו מפינות רחוקות ועלומות. שקט ודממה.
כשהגיע הערב ואחריו הלילה והיה כבר זמן לישון שוב הדמעות נשפכו ממני כמו לבה חמה. זה היה עצב. עצב לופת וגעגועים ודאגה. וכן, אני מודעת לאיך זה נשמע אבל אין מה לעשות, ככה זה היה. החתול הזה צרוב לי בנשמה. בכיתי את נשמתי ואת עצמי לשינה.
בשש וחצי בבוקר שמעתי את היללה. טסתי למטה משיגה את מהירות האור משפשפת מהעיניים את קורי השינה כדי לוודא שזה הוא ולא מתילדה החברה שבאה לפעמים. אני לא יודעת מי יצא יותר מדעתו. הוא או אני. הוא היה מורעב אבל לא ידע מה קודם הצלחות המלאות שלו או האישה המשוגעת הזו. הוא חתול מאוד קול בדרך כלל. אבל הוא קפץ כמו משוגע בין האוכל לביני, ביס משם קפיצה עלי , ביס משם זינוק לעברי עד שלאט לאט נרגענו שנינו. הוא היה נראה כמי שחזר בעצמו ממסע.
מאז אנחנו בירח דבש שני. הוא יוצא לזמנים מאוד קצרים. מפנק אותי במלא נשיקות וחיבוקים. מבצע כמה וכמה בדיקות נוכחות במשך הלילה. נשכב לידי כשאני על הריצפה עושה תרגילים.
יש כמה דברים מאוד בסיסים ופשוטים שאני צריכה כדי להיות שמחה בחיים. החתול הזה מצא את דרכו להיות אחד מהם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
