בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

זה כל כך טרי ומבעבע אצלי שאני חייבת להוציא את זה בכתב. אף פעם לא כתבתי על מירוץ כמה שעות אחרי. אבל גם אף פעם לא היה לי מירוץ מחורבש כזה. אני חייבת להקדים ולומר שאני לוקחת אחריות מלאה. אין תירוצים. אני כל כך אשמה. קודם כל כל הגישה שלי למירוץ הזה (חצי איש ברזל) היתה מרגיזה. את עצמי הרגזתי. זה לא היה בראש שלי. בין מירוצי השטח שאני מתאמנת אליהם לבין סיבות אחרות לא הצלחתי להתרכז במירוץ הזה. אבל כבר הייתי רשומה ואני אוהבת את המירוץ הזה מאוד. אז לא הסכמתי לוותר אבל הייתי אדישה על גבול הטיפשה. אז כמה ימים לפני המירוץ ברכיבה האחרונה ראיתי שהראש של הוונטיל בגלגל  האופניים נפל. אז נפל. לא מחליפה. האוויר לא יוצא הכל בסדר.

היום בבוקר אני מגיעה לשטח המירוץ קצת מאוחר מכרגיל (מה בוער), האופניים כבר שם מהערב לפני.  דבר ראשון  שאני עושה זה מנפחת גלגלים- הגלגל הקדמי מתפוצץ לי בפנים. 

"מגיע לך סתומה, עכשיו תרגעי, תחליפי פנימית יש לך בדיוק מספיק זמן אם תהיי יעילה כדי לא לפספס את התחלת השחיה."

מחליפה מכניסה פנימית חדשה מחברת  את המשאבה מנפחת והאוויר לא נכנס. לוקחת משאבה אחרת - לא נכנס. משהו שוב דפוק בוונטיל מה שאומר שמהשאבה שלי דפוקה ודופקת את הפנימיות. אין לי עוד פנימית. מחוץ לשטח ההחלפה יש "מצילי מירוצים" מקצועיים מחנות אופניים מקומית. 

"תסדרי קודם את כל הציוד שלך, תלבשי את החליפת שחייה ואז תרוצי אליהם. סתומה"

אני מקשיבה לעצמי, מסדרת הכל, לובשת חליפה ורצה עם צמיג ביד החוצה אליהם. הם מחליפים ביעילות ובזריזות אני רצה חזרה מרכיבה את הגלגל בדיוק בזמן לרדת לאגם שמרוחק כחצי קילומטר. בחצי הדרך למטה אני רואה שהפלתי איפושהו מהיד את כובע השחייה עם המספר שלי. אני רצה חזרה כנגד זרם האנשים ויש לי מספיק שכל לצעוק תוך כדי הריצה "מי מצא כובע" מי מצא כובע" ואכן אחת הנשים שהרימה אותו נותנת לי. אני מגיעה לאגם והמשקפת שלי נופלת על הדשא. איש אחד שחושב שהיא של מישהו אחר מרים אותה ומתחיל לרוץ אחרי המישהו האחר אני קולטת אותו ברגע האחרון ורצה אחריו. די נו ממש בדיחה.

אני חייבת לציין שעד כאן הייתי עדיין רגועה. אמנם פעלתי מהר ובלחץ הדופק שלי בטח עלה אבל שום דבר מיוחד. אין פאניקה. השחייה התחילה ועברה בשלום. ללא ארועים שיש לדווח עליהם. שני קילומטר לפי הספר כנראה קצת יותר לפי הזמנים של כולם. יאללה החוצה.

לוקח לי בדיוק דקה מתחילת הרכיבה להבין שמשהו לא בסדר אבל אני לא יודעת לזהות מה. יש מהאופניים רעש לא תקין. אני בודקת את הברקסים את הנעילות את השרשרת הכל נראה בסדר. אני ממשיכה. אני עובדת נורא קשה אבל מרגישה שהאופניים לא נענות לי כמו שצריך. "תפסיקי ליילל תתחילי לדווש". אני מתאמצת נורא. אני יודעת פחות או יותר איך הרכיבה צריכה להרגיש לי אבל היא לא מרגישה ככה. לאט לאט גם ההוכחות מתחילות להגיע. אנשים עוברים אותי בכמויות. אנשים שלא אמורים לעבור אותי. ועוד בעליות? מה פתאום! גוועלט. 

עכשיו בלי צחוק- אף פעם באף מירוץ לא הייתי במצב נפשי כזה. כנראה שהכל נבנה בי וזה כבר היה מעבר לכוחותי. פעם ראשונה שממש רציתי לפרוש. לא רציתי להיות שם יותר. זו תחושה חדשה ומאוד לא טובה. בערך בקילומטר ה -50 לתוך הרכיבה הנוראית הזו ראיתי את האיש והבנות ועצרתי לידם. עצרתי! לידם. (אתם לא מבינים בחיים שלי לא עצרתי באמצע מירוץ באופניים) והסכר נפרץ. התחלתי לבכות אמרתי לו שאני רוצה לפרוש שכלום לא בסדר שהבאר ריקה. ידעתי שאני ארגיש חרא אם אפרוש אבל לא היה אכפת לי. היה לי רע. הוא שכנע אותי שפשוט אפסיק להתייחס לזה כמירוץ ואנסה להמשיך עוד קצת. הוא ראה בעצמו שאני בפיגור עצום יחסית לעצמי. הסכמתי לנסות עוד קצת. אחרי שעזבתי אותם והמשכתי גיליתי שמרוב הבכי נפלה לי עדשת המגע מהעין. לא יודעת אם ניסיתם פעם לרוץ או לרכב בלי עדשה אחת. בלתי אפשרי. הכל מתעקם. זה ממש מסוכן.  עצרתי (שוב) בצד בתקווה שלא אמצא אותה ותהיה לי סיבה רשמית לפרוש. מצאתי אותה על משקפי השמש והכנסתי אותה חזרה לעין. (כל עצירה כזו כמויות של רוכבים עוברות אותי). 

אין לי מושג מה היה זה בקילומטר השישים! לרכיבה שבגינו החליט איזשהו כח עליון להזיז את העננים שכיסו את מוחי הפעוט ולהכניס לראשי את המחשבה הבאה: "יכול להיות שאחרי הפנצ'ר של הבוקר הרכבת חזרה את הגלגל באופן לא נכון?"

קלון צריך שיכתב באותיות קידוש לבנה:

אני מילולי לולי עם שנים של ניסיון ברכיבת אופניים הרכבתי את הצמיג הפוך!!! שישים קילומטר רכבתי עם צמיג הפוך.

התוצאה לטובת אלו מכם שלא רוכבים היא חיכוך מתמיד של המסגרת בברקס, רעשים של הסנסור שנתקע בשפיצים של הגלגל ובאופן פחות טכני -כאילו שמישהו מחזיק אתכם עם חבל מאחורה ועוצר אתכם כל הזמן.

עצרתי (פעם שלישית) בצד הפכתי את הגלגל ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כנראה שלא עשיתי אף אחד מהם מרוב שוק. נותרו 30 קילומטר לרכיבה. תסלחו לי שאני אומרת את זה על עצמי אבל טסתי את 30 הקילומטר האלו כמו שלא טסתי מעודי. השחרור עם כל התסכול שהצטבר  בי פרצו החוצה. שחררתי צרחה על האופניים שהרעידה את ההרים (fucking shit  אם את מתעקשים לדעת) והתחלתי למחוק קבוצות שלמות של רוכבים. אני חזקה, ידעתי שאני חזקה, הרגליים שלי התחזקו הרבה אחרי ריצות השטח וידעתי בתוך תוכי שככה אני יכולה לרכב. יחד עם זה יש גבול לכמה אפשר לפצות ב 30 ק"מ על 60 דפוקים. הצטערתי שאין עוד 20 ק"מ. באמת. ידעתי שעם עוד קצת מרחק אצליח להחזיר לעצמי הכל. אבל לא היו עוד 20. היתה רק ריצה. 

רצתי טוב. המשכתי לעבור אנשים. רצתי את הריצה הכי מהירה שלי עד היום בחצאי איש ברזל. לא היו לי אשליות. היה לי ברור שאין מקום לקסמים. ההפסד היה גדול מדי אבל זה היה אימון טוב לנשמה לרוץ חזק ולהתאמץ 21 ק"מ כשאני יודעת שאני לא מתחרה על מקום אלא פשוט כדי לסיים כמו בן אדם משהו שהתחלתי. להיות דבקה במטרה  עד הסוף למרות יום מחורבן  ולא להגיד "טוב נו, היום הזה אבוד ממילא אז אני אוותר לעצמי".  

סיימתי בזמן איטי ב 11 דקות משנה שעברה. לא אסון יחסית לאירועים. (אני אומרת לכם אני שטסתי שם בסוף על האופניים).  

מקום 12 בקבוצת הגיל שלי. אני יודעת בלב שיכולתי להתברג יופי בחלק העליון של העשיריה בקבוצת הגיל שלי לו רק... אבל זה לא שווה כלום.

 בדברים האלו אין תירוצים אין אם... ואין אולי... יש רק בדיוק את מה שהיה. 

זהו. הוצאתי את זה.

עכשיו תקחו את כל מה שכתבתי ותכניסו לסוגריים. כי כל זה לא באמת חשוב.

יום שלישי. מחרתיים. הניתוח השני של הבת שלי. תחזיקו אצבעות.