בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

כבר כתבתי כאן על הזליגה העקבית שלי מריצת כביש לריצת שטח, מריצת שטח לריצת הרים ועל זה שעזבתי את היער המקומי לטובת מגרשי המשחקים של הגדולים. ככל שאני מרבה באימונים שלי שם אני נוכחת יותר ויותר שזה ממש לא משחק ילדים. תוואי השטח, הגבהים, הטיפוס, תנאי מזג האויר המשתנים, החיות, אפשרויות האיבוד או הסיכונים. זה הטבע. זה הדבר האמיתי. אני פוחדת מהם מההרים אבל נמשכת אליהם באותה מידה.  כל עולם המושגים משתנה, כל מה שהכרתי כמהירות קצב ותנועה מקבל הגדרות חדשות לחלוטין. אבל בעיקר אני גם לומדת להיות מודעת לעובדה שכשאני רצה שם אני צריכה להיות מוכנה ואחראית לזה שהרבה פעמים אני שם לבדי, שאני צריכה לחשוב מה שאני עושה ואיך אני עושה ולהיות מסוגלת להתמודד עם כל מיני מצבים. הלכות צניעות (בהעדר פירוש טוב יותר למילה האנגלית humbling) אני לומדת שם בכל אימון מחדש.  יחד עם כל זה אני לא יכולה להתעלם מזה שיש לי יתרון ורשת ביטחון נוספים שלא תמיד יש לאנשים אחרים- האיש שלי. הוא רץ שם בהרים האלו כבר שנים. אצלו מעבר לריצה עצמה יש את חדוות הניווטים, מציאת שבילים חדשים ונידחים ומציאת פסגות חדשות. הוא יושב שעות על מפות כהכנה ועושה את זה מתוך אהבה אמיתית. את השבילים שבשבילי היום הם חדשים הוא כבר מכיר  בעל פה. אני לא יכולה כבר לספור כמה פעמים מאז שהתחלתי לרוץ שם התקשרתי אליו שיעזור לי לצאת משם. בכל פעם שהלכתי לאיבוד גם לבד וגם עם אנשים אחרים, כשהשלג בלבל אותי, כשטעיתי בפניה, כשלא היה לי כח להמשיך יותר ועדיין הייתי צריכה למצוא דרך לצאת משם חזרה.  תמיד הוא הבין מרחוק מהר מאוד איפה אני  נמצאת וכיוון אותי איך לצאת משם. כשהוא יוצא לריצות עם החברים שלו לאימונים בכל מיני מקומות נידחים רק עליו הם סומכים בכל מה שקשור לתכנון הדרך ומציאת השבילים. 

וכל זה הקדמה כדי שתבינו באיזו עוצמה הלב שלי נפל לתחתונים ביום שבת בערב. בשעה חמש וחצי בערך אני בבית  מחכה לטלפון הקבוע ממנו שהוא סיים את הריצה שלו. במקום זה בשיחת פלאפון מקוטעת ושבורה ממנו הוא מצליח להעביר לי את המיקום שלו, להגיד לי שהוא לא פצוע אבל שהוא צריך חילוץ או עזרה. הנשמה שלי פרחה.

כי אני יודעת. אני יודעת שאם הוא צריך עזרה כל האפשרויות ללא יוצא מהכלל מוצו. אני יודעת שזו אחת השיחות הקשות ביותר בשבילו לביצוע.

מרגע שדיברנו יעברו ארבע שעות מורטות עצבים. גשם חזק לא הפסיק לרדת מהבוקר. אני יודעת שהוא אחרי חמש שעות ריצה כבר ורטוב. שהוא אי שם על אחת הפסגות המושלגות בהרים. המשטרה פעלה ביעילות ובמהירות.  לקחה ממני את כל הפרטים יצרה קשר עם יחידת החילוץ שיצרו קשר איתי חזרה והשאירו לי הנחיות ברורות. הם לא הצליחו ליצור איתו קשר בטלפון משום שהקליטה שם היתה ממש גרועה. למזלי היו לי את כל הפרטים כי לפני כל ריצה שהוא יוצא לבדו הוא משאיר לי רשימה של שמות כל השבילים, של איפה הוא מחנה את האוטו, היכן הוא מתחיל ותמיד יש לנו שעת שין שאם עד אז אני לא שומעת ממנו אני צריכה לפעול. כשהוא הבין שהוא לא מוצא דרך חזרה בתוך כמויות בלתי צפויות של שלג ונהרות מים שנולדו מהגשם שירד כל היום ונראה היה כאילו פרצו מתחת לשלג מתוך האדמה, הוא הצליח לנווט חזרה לנקודת ציון מאוד ברורה בפיסגה.  

בסופו של דבר הם הצליחו לתקשר איתו בעזרת טקסטים שצורכים פחות קליטה. שלוש שעות לקח להם להגיע אליו אבל הם הגיעו. בזמן הזה הוא עשה את כל מה שהוא צריך ויכול לעשות שזה להשאר במקום אחד, ולהשאיר את עצמו חם כמה שאפשר ולצעוק ולשרוק להם ברגע שהוא שומע את הסירנה שהם מפעילים כשהם מתקרבים. בזמן הזה אני צעדתי מקיר אחד לשני ללא הפסקה. ידעתי שיהיה בסדר ידעתי שיהיה בסדר אבל הבטן שלי התהפכה. דאגתי בעיקר מהקור ונרגעתי רק כשאחרי עשר בלילה יכולתי לחבק אותו כשהוא עומד לידי כשהגיע הביתה חזרה.

במובן מסויים כל הסיפור הזה גורם לי להיות קצת יותר רגועה. כי עכשיו אני יודעת שברגע האמת הוא מסוגל להכיר במגבלות של עצמו, להניח בצד את האגו הגברי שלא מבקש עזרה, את העקשנות הטבעית שעד גבול מסוים היא בריאה  ולא לעשות שטויות. העניינים היו יכולים להסתבך לאין שיעור לו היה מתעקש גם אחרי השעה שבה הוא כן התעקש, להמשיך ולמצוא בעצמו.  היו כל כך הרבה מקרים בהרים האלו שהסתיימו ברע. השכל הישר והאחריות ניצחו. בשבילי זו נחמה.