היום זה בדיוק עשרה ימים לפני המירוץ. אני מכירה את התחושה שצריכה להיות עשרה ימים לפני מירוץ גדול. תחושה של שובע מאימונים. אפילו יותר משובע, מן מלאות כזו של "די אי אפשר יותר". תחושה של "זהו, עשיתי הכל ועכשיו נותר רק לספור לאחור."
אבל הפעם אני לא שם. במקום זה אני בתחושה של "אני צריכה לפחות עוד חודש אימונים כדי להיות מוכנה". במקום זה הלב שלי בתחתונים. במקום זה יש מעלי עננה.
האימונים למירוץ הזה נתנו לי בראש בכל מובן אפשרי. הם חבטו לי בביטחון, בחוזק הנפשי, ובחוסן הפיזי. הם גרמו לפקפק אם כרגע זה בכלל אפשרי לי, אם הבחירה שלי לרוץ בשטחים כאלו בלי נעליים היא נכונה ואם אני בכלל יכולה. הם טרפו לי את כל ערימת הקלפים שסידרתי במשך שנים, הגישו לי אותם ואמרו "עכשיו תתחילי מהתחלה".
לפני שבועיים היה האימון הארוך והחשוב ביותר. שלושת רבעי המסלול הראשונים של המירוץ. עושים את זה רק פעם אחת במהלך האימונים. החשיבות של האימון היא לא רק באורך שלו אלא בזה שבשל תנאי מזג אוויר והפשרת שלגים זו בעצם ההזדמנות הראשונה שבכלל אפשר לגשת לטיפוס הפיסגה הראשונה של המירוץ.
זה לא שלגמרי לא הייתי מוכנה. שמעתי סיפורים, ידעתי מהאיש שלי פחות או יותר במה מדובר וידעתי כשנרשמתי למירוץ שהמסלול הזה נמצא ברשימת מירוצי השטח הקשים ביותר בצפון אמריקה. אבל מה שהראש יודע כנראה לא שווה הרבה עד שהרגליים לא חוות את זה על בשרן. אני חושבת בדיעבד שנכנסתי שם לסוג של הלם קל. זה היה אחרי שבוע לא קל בבית עם הבת, האיש היה בחו"ל וכל מה שהתרכזתי בו היה לא למצוא את עצמי שם לבד משום שלא היה סיכוי שאמצא את דרכי. הטיפוס עצמו הוא טיפוס נוראי. אין שום קשר בינו לבין ריצה. לוקח בין שעה וחצי לשעתיים להגיע לפיסגה. בחלק ממנו אני ממש צריכה להשתמש בארבע גפיים כדי להצליח לטפס על משטחי הסלע. התחושה שלי כשהגעתי למעלה היתה "או קיי, רק זה מספיק להיום. באמת נו, מה". אבל לא היה לי זמן אפילו לחשוב על זה נצמדתי לזוג רגליים שהיו לפני והתחלתי לרוץ. שעה וחצי הבאות נרוץ בשלג. שלג ועוד שלג. ואחר כך עוד שלג. לא כזה שיורד אלא כזה שמכסה את האדמה. זה לא יעיל לא מהיר לא קל. אני לא יודעת כמה פעמים הייתי על התחת. אין אחיזה אין שליטה אבל אני קמה וממשיכה הפחד חזק יותר מהכל. דב שחור יוצא לרגע מהיער לקרחת השלג מסתכל עלינו ונעלם בין העצים חזרה. אמרתי כבר רק לא לאבד את הקבוצה? אחר כך, כשניכנס לתוך היער ונתחיל את הדרך למטה לכיוון הסכר אני כבר אוותר על להשאר עם הקבוצה. מכאן אני יודעת את הדרך ואני לאט לאט נחלשת ונמוגה.
עוד הרבה לפני הסכר אני כבר במצב הליכה. אני חושבת על מה שיש עוד לפני. גם בעתיד ביום המירוץ וגם עכשיו באימון ובא לי להקיא. זה נראה לי בלתי אפשרי וגורם לי פיזית לבחילה. לא יכול להיות שכל מה שעברתי עד כאן הוא רק חצי. בסכר אני מתיישבת ומנסה לאסוף את עצמי. שוטפת פנים ממלאה מים אוכלת משהו. ממשיכה. אני כבר לגמרי לבד. נכנסת לחלק הבא של היער ומתחילה לטפס להר הבא. אני יודעת את הדרך. אבל איפושהו באמצע העליה משהו בי פוקע. אני מוותרת. אני מתחילה להכנס לסרטים. לא רוצה יותר. אני פורשת.
אני לא זוכרת מתי ככה פרשתי מאימון ועד מאחד כל כך חשוב ומשמעותי. אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. העניין הוא שגם לפרוש מריצה כזו באמצע זה סיפור מההפטרה. להוציא את עצמי חזרה החוצה מהיער ואחר כך להגיע להיכן שהאוטו שלי היה לקח לי בערך שעתיים וחצי. חזרתי הביתה מובסת מותשת וחבוטה.
עוד עשרה ימים המירוץ. אני לא כל כך יודעת איך להתייחס אליו. אני בונה על זה שביום המירוץ עם יותר אנשים ותחנות שתייה יהיה לי קצת יותר קל. אבל זו משענת קנה רצוץ. המסלול הזה נושך. צריך לבוא אליו מוכנים. הוא תופר שלוש פסגות של הרים ואין בו שום קטעים ישרים.
אני גם בונה על זה שבאימון האחרון לפני כמה ימים, כשכולם סיימו אני המשכתי כדי לעבור את המחסום הפסיכולוגי הזה של אני לא יכולה. המשכתי עוד שעתיים אחרי כולם לבד בשבילים. היה איטי להחריד אבל התקדמתי, הייתי בתנועה. גם ככה עדיין לא כיסיתי את השלוש רבעי שהייתי צריכה.
אני מודה שאני פוחדת שלא אסיים. אני פוחדת שהפעם ההרים האלו לא ישתפו איתי פעולה, שהפעם זה גדול עלי. אני יודעת שאני חייבת למצוא דרך למוסס את הפחד הזה ולשנות את הגישה. ככה לא ניגשים למירוץ. אני חייבת איכשהו לקחת את זה יותר בקלות ולא להיות כל כך כבדה. יש לי עשרה ימים לחשוב איך לעשות את זה. חשבתי על האפשרות של בכלל לא להתחיל. אבל האופציה הזו נפסלה. אני אתייצב על קו ההתחלה ואתן את כל מה שאני יכולה. כל דרך אחרת תהיה לתת לפחד לנצח. לא הפחד מההרים. הפחד מהכישלון.
הסכר הגדול בחצי הדרך. בא לי להקיא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
