בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

בדרך כלל, הפחדים הכי גדולים מקננים בזמן הציפיה.  ברגע שהאות נשמע והמרוץ מתחיל הכל מתמוסס ואתה נשאר פשוט עם עצמך. הפחד נסוג בפני קולות התנועה.

הבעיה היתה שהעצמי שאיתו נשארתי בתחילת המירוץ לא מצא חן בעיני בכלל. חשתי ברע. הרגליים שלי היו עופרת יצוקה, הדופק שלי מהיר, הלחות היתה גבוהה והרגשתי מסוחררת וחסרת נשימה. נזכרתי בתחושות שלי ממרתון לונדון ומרתון בוסטון בשניהם ידעתי כבר בדקות הראשונות למירוץ שזה לא הולך להיות היום שלי.  אבל מירוץ במסלול כמו אתמול שלוקח פי שניים זמן ממרתון ועם הגבלת הזמנים שלו אי אפשר לעשות כשמרגישים ככה. העפתי מבט ברצועת היד ששמים לכל מתחרה ועליה מספר הטלפון שאליו מתקשרים אם פורשים או נמצאים בבעיה. אחר כך אמרתי לעצמי את מה שאני תמיד אומרת לעצמי גם בחיים וגם במירוצים "אל תקבלי שום החלטות חשובות בזמן שאת נמצאת בעליה". בערך בחצי הדרך למעלה בטיפוס הראשון התחושה התחילה להשתפר. הגוף שלי כנראה נכנע למחשבה שזה מה שעומד בפניו היום והוא החל להרגע. 

המצב  השתפר עוד יותר כשהגענו לפסגת ההר. היה יום חם. לקחתי המון שלג בידים ושמתי בכל מקום. בחזיה, במכנסיים, שטפתי איתו את הפנים והחזקתי גושי שלג בכל יד עד שהם נמסו וקררו אותי תוך כדי ריצה. משם והלאה היום שלי יהיה יציב. לא יציב במובן שלא יהיו דאון והיי. תמיד יהיו. ריצה ארוכה היא מחזור שלם של חיים בזעיר אנפין. אבל הדאון לא היה לתוך בורות שחורים ששולחים זרועות תמנון כדי למשוך למצולות. הוא היה פשוט מה שהוא- קטעים שבהם קשה יותר, שבהם כבד יותר  ויש לפשפש קצת עמוק יותר כדי לגייס עוד כוחות. הגעתי אל חצי הדרך ואל הסכר הגדול ולא היה בא לי להקיא כמו באימון ההוא. להפך, היה כיף להגיע לשם. זו תחנה גדולה ויש שם המון עידוד ואנשים ומתנדבים מופלאים שלוקחים את המנשא וממלאים אותו ונותנים קרח ופירות ובעיקר מילים חמות והם מסרו לי דרישת שלום מהאיש שלי (שהיה הרבה לפני) ושלחו אותי מאוששת אל החצי השני.

בשלב הזה כבר היתה לי את התחושה החמימה הזו שמתפשטת לפעמים באמצע מירוצים מן ידיעה כזו שאני הולכת לסיים את הדבר הזה. לא בצורה הכי

אלגנטית או הכי מהירה או מאוד מרשימה אבל בהחלט לסיים. יעברו עוד שעות עד שזה יקרה, שעות שבהן אני אעבור אנשים, אנשים יעברו אותי, אני אפול, אני אקום, אני אלך, אני ארוץ, אני אספור צעדים, אני אזיל דמעות, אני אחייך, ארוץ לבד מכונסת בעצמי או ארוץ עם אנשים. שעות שבהן אני אלמד לדברגם  עם עצים ואלמד שקקי של דובים נראה בדיוק כמו גחלים. 

"הקטע האחרון של שניים וחצי קילומטרים האחרונים יהיה הקטע הארוך ביותר שרצתם מעודכם"  הזהירו אותנו מראש. וזה נכון. אמנם הרוב הוא כבר ירידה אבל היא מאוד טכנית ומלאת שורשים במצב עייפות שמקשה על הריכוז  ויש שם המון גשרי עץ לעבור. למרות שאתה כמעט כבר שם אתה גם ממש עוד לא שם.  יחד עם זה היה בקטע הזה משהו מפעים. מאחר ומדובר בקטע שבקצהו התחתון בנקודת הסיום יש עיירה מקסימה ובעליון יש נקודת תצפית מדהימה יש שם ביום יפה הרבה מטיילים. מתנדב של המירוץ עמד בנקודת היציאה מהיער לקו הסיום רק כדי להסביר לכל הטיילים והתיירים שעולים בכיוון ההפוך שיש מירוץ של אנשים שרצים כבר משש בבוקר ושיצפו לרצים עייפים שיורדים. האפקט של זה היה מדהים. זה היה כמו קריעת ים סוף. כל הזמן אנשים זזו לצדדים ופינו לי דרך כאילו שאני מלכת אנגליה ולא יצור דביק מזיע וגמור. אנשים זרים שברובם אינם קשורים בשום אופן לעולם הריצה, חלקם אפילו לא דובר אנגלית מוחאים כפיים מעודדים בכל מיני שפות ומביטים בפליאה. בזכותם יחד עם האדרנלין של הסוף מה שהיה אמור להיות נצח נדמה היה לי שעבר במהרה.

ואז הסוף. הסוף הוא תמיד אותו סוף. אתם כבר יודעים. ספק מציאות ספק חלום. הכל קצת מיטשטש הכל קצת מתערבב. הקושי, ההקלה, הסיפוק, הכאב והשמחה. הסוף תמיד מקפל לתוכו את כל התקופה של האימונים והתקופה של המסע המקביל בחזית החיים. לא, לא הכל תמיד הולך חלק לא הכל תמיד זז במהירות או בכיוון שרוצים. אבל כשמדמיינים חזק לאן רוצים להגיע- מגיעים.