עדה שירבטה אותי. אז הרי לכם עשר עובדות בנושא היחיד עליו כמעט לא כתבתי בכלל במהלך השנים המילולי כאמא :
מעולם עד שביתי הבכורה הגיע לגיל 12 לא השארתי אותם לבדם בבית ללא השגחת מבוגר.
בשלשה תחומים תמיד הייתי קשוחה גם טרום הפיכתי לפריקית של בריאות. שעות שינה, ממתקים (אחד ביום) ושעות מסך (שעה בימי חול שעתיים בחופשים). המושג "ארון ממתקים", טלווזיה צועקת ברקע או פרצוף זומבי מול מסך מחשב מוציאים אותי מדעתי. היום הן כבר גדולות, היום אני לא צריכה לחלק הוראות היום הם חופשיות ואני כמעט ולא משרטטת את הגבולות ודווקא בגלל זה אני נוכחת שהיום נשאר בעיקר לקצור את הפירות.
חטאתי ופשעתי: לא הפסקתי לעשן באף אחד מההריונות.
אני מתעבת גני שעשועים. מתעבת. גני שעשעושים מאז ומתמיד הביאו אותי במיידית למצב של דיכאון. מה שהווה לי תחליף תמידי חורף או קיץ, ישראל או קנדה הוא הים.
אני מאמינה בפרטיות מלאה. לא אכנס לחדרן בלי לדפוק, לא אחטט להם בדברים לא אפתח להן יומנים לא חברה שלהן בפייסבוק לא מסתובבת להן באי מייל לא פותחת להן דואר. הן חפות מפשע עד שיוכח אחרת.
אף פעם עד היום לא נסענו ללילה והשארנו אותן. או אני או הוא כשהשני נשאר-כן. ביחד- לא. לא מסוגלת.
כבר שנים שאני מתוך בחירה כבר לא "אשה עסוקה" וכן, יש לי זמן לנשום. בהתאמה אינני מגדלת ילדות עסוקות. אין להן לוז"ים מטורפים של חוגים פגישות תכניות העשרות הופעות ופעילויות. ממש לא. אין לי שום דבר נגד אנשים עסוקים. רק לפעמים עצוב לי לראות אנשים שחייבים להיות עסוקים בשביל להרגיש רצויים או קיימים או משמעותיים לעולם ולעצמם. חשוב לי שהן לא יפחדו מהשקט, מלשמוע את עצמן, מסתם לשבת עם ספר או לבהות בעולם.
בהריון הראשון עליתי כמות עצומה במשקל. אם אני זוכרת נכון משהו כמו 27 קילו. הייתי לוויתן.
ספרינטים של ריצה, הורדות ידיים, מי רוכב יותר מהר בעליה בלי ידיים על האופניים, שבץ נא באנגלית, משחקי קלפים בכל הדברים האלו אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מפסידה בלית ברירה. הן גדלות. וכאילו לא די בכך לא רחוק היום שאני אהיה האישה הנמוכה ביותר בבית.
אני מגדירה את עצמי כאמא די טוטאלית. בכל זאת בחרתי להיות איתן על פני קריירה. יחד עם זאת תמיד ידעתי לקחת זמן לעצמי ולעשות את הדברים שלי בלי להתבלבל ובלי להתנצל. אחרי הכל אני הרי לא בסיפור הזה לבד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
