אתמול קרה אירוע בסדר גודל קוסמי: היה לי בוקר פנוי לעצמי ובתל אביב! מה שהיה פעם מובן מאליו כמו לנשום הפך לקצת פחות מובן מאליו אחרי שטליה נולדה, ולמד"ב אחרי שללי הצטרפה אלינו. טוב, בסדר, לא בוקר שלם, אבל היו לי איזה שלוש שעות, גם זה נס. קבעתי עם רוניבק בנחמה (יודעים כמה שנים לא ישבתי שם? שנים!!!) ורק ביקשתי ממנה שמדי פעם תלקק את הצלחת של עצמה ותשפוך עליי כוס קפה או משהו, כדי שלא ארגיש שהעולם השתגע.
ישבנו שם, אכלתי את הביצה בקן פלוס האם וגבינה, שמגיעה יחד עם סלט יווני מעולה, שתיתי מיץ תפוזים (סחוטרי, אבל התפוזים עדיין לא טובים) ואח"כ כוס אמריקנו, ולקינוח משותף חלקנו עוגת שמרים שוקולד, והחיים היו ממש ממש דבש.
סביבי, כרגיל בנחמה, התנהלו שיחות של תסריטאים שמפתחים פיצ'ר, דוקטורנטים שמחפשים מקום לפוסטדוק, שחקנים שמתכוננים לתפקיד, ועוד כל מיני אנשים באמת יצירתיים, והדבר הכי יצירתי שהיה לי בראש זה איפה אני מוצאת קוץ מכוסה שבלולים, כדי להביא לגן להראות לילדים. אני חושבת שרק אתמול הבנתי את עומק השינוי שעשיתי בחיי - פעם גם אני יכולתי להשתתף בשיחות כאלה, מעמדה מאוד שולית, ובכל זאת. כתבתי, פרסמתי דברים מפעם לפעם, למדתי תסריטאות, הייתי בסוג של ברנז'ה, שוב, בעמדה מאוד שולית, אבל זו הייתה קבוצת ההתייחסות שלי. ואיננה עוד.
מאדם שכל עיתותיו בידיו ושיודע המון סיפורים פיקנטיים הפכתי לאישה בעלת לוח זמנים מאוד מאוד קפדני - לקום בשש, להכין שתי ילדות, לצאת מהבית בשבע וחצי, מפגש בוקר בשמונה ועשרה, ארוחת בוקר, טיול, זמן חצר, הגשת חומרים, ארוחת צהריים, שינה, הקמה, ארוחת ארבע, חזרה הביתה, איסוף ילדה, מקלחות, ארוחת ערב, השכבה, לשבת להכין את יום המחרת בגן וחוזר חלילה.
לא לא לא, זה לא משעמם, גן ילדים זו הסביבה הכי מעניינת בעולם. בכל רגע ורגע קורה שם משהו, בין אם זו חיפושית שמעולם לא ראינו, או ילד שחובט לילד אחר בראש בעזרת קובייה ואז אני צריכה להפסיק את האלימות, להסביר למה זה לא טוב ולפייס ביניהם. דווקא בגלל שזו סביבה כל כך אנרגטית, סדר היום חייב להיות קפדני מאוד, ולא, כולנו נלך לאיבוד.
פתאום קצת התבאסתי מזה שהתדמית של המקצוע אינה מגניבה. הרבה יותר מגניב להגיד שאני כותבת או עובדת על תסריט מאשר לעצור בצד הדרך ולקטוף קוץ מכוסה שבלולים, שאותו יעריכו רק עשרים זעיקים בני שלוש, מצד שני, ההתפעלות שלהם כשהם ראו את הקוץ, איך אפשר להסביר את זה בכלל? והשמחה כשאחד השבלולים שהבאתי החליט לצאת מהקונכייה שלו ולטייל על הצלחת שעליו הנחתי אותה? זה הגניב לכולנו את המוח. בנוסף, למדנו שחלזונות הם דו-מיניים, שהמשנן שלהם מתחלף מדי יום, ושהעיניים שלהם נמצאות בקצה המחושים, בקיצור, חלזונות הם רכיכה קולית לגמרי, וילדים הם יצורים ממש מגניבים. אני גם מאוד אוהבת לענות "גננת" כששואלים אותי מה אני עושה, העובדה שיש לי מקצוע אמיתי ממלאת אותי גאווה, ועדיין, יש משהו עצוב בפרידה מהעולם שבו אנשים יושבים ועובדים על פיצ'ר בבית קפה, או מתכוננים לתפקיד החדש שלהם בסדרה שתצא בעוד כמה חודשים.
עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריכה ללמוד על הגינה. זה הנושא הבא בתכנית העבודה שלנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
