בשעה הזאת לפני שנה בדיוק הייתי כבר אמא לשתיים. אני מנסה לשחזר עכשיו את היום ההוא לפני שנה, והכול מעורפל, יותר מעורפל מאשר עם טלולי. אני זוכרת התעוררות בבית חולים, המתנה די מתוחה לניתוח. אני זוכרת שהכניסו אותי לחדר הניתוח והרופא ממש התקשה להחדיר את ההרדמה, עד שהגיע מרדים בכיר יותר והצליח (אני די סיוט של מרדימים, מסתבר). אני זוכרת שניסיתי לדבר במהלך הניתוח והמרדים אמר לי שאני מפריעה לרופאים לעבוד. אני זוכרת מעין משיכה בחלק התחתון של הגוף, ואחר כך המרדים הזריק משהו לתוך האינפוזיה ואמר "לילה טוב." אני זוכרת שכמה שניות לפני שנרדמתי האחות הראתה לי גוש עטוף לגמרי, ואמרה, "היא ממש חמודה, והיא שוקלת שלושה קילו." אני זוכרת שניסיתי להילחם בהרדמה בכל הכוח, כי רציתי להתחיל להניק. לא הצלחתי, כמובן.
הראשונה לראות את ללי הייתה אמא שלי, קראו לה להיכנס אחרי הניתוח, והראו לה אותה כשהיא עדיין מחוברת לחבל הטבור.
מה עוד אני זוכרת? שבהזדמנות הראשונה, איך ששחררו אותי מהאינפוזיה והקתטר קמתי מהמיטה והתחלתי לטפל בתינוקת.
ועכשיו, הנה היא. אני לא ממש מצליחה להביע במילים את כל מה שהילדה הזאת הכניסה לחיינו. אני אסירת תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
