לשאוף לנשוף

התגובות שלכן גרמו לי להרגיש כמו שכנראה גפן מרגישה כשהיא שולחת קנוקנות ומוצאת במה להאחז. אחרי כל כך הרבה זמן שלחתי בחשש מילים לאוויר, ועדיין אתן שם, כדי לקלוט אותן ולומר מילה טובה, זה שימח אותי נורא. 

בחודש האחרון חזרתי לטיפול אצל אווה. כבר עשר שנים או יותר אני באה והולכת אליה וממנה כשהנפש שלי מקומטת, ואני צריכה שיגהצו לי אותה. בפעם הקודמת זה היה אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות שלא הצלחתי להרות בה (הנה עוד תחום שלא נוגעים בו במפת הנפש הבלתי ממופה: שנתיים שבהן הגיעו תשע תשובות שליליות. לא לא לא לא. "היה לא פשוט", זה מה שאני מרשה לעצמי לומר, וזה מה שאני מרשה לעצמי להרגיש, "לא פשוט"). במקרה או שלא, הללי נקלטה, ויצאה תינוקת סבירה למדי. חמסה. 

הסיבה לחזרה הפעם הייתה תחושה שאני לא מספיק אסרטיבית, מה שעומד בעוכריי בעבודתי, ושאני חסרת סבלנות מדי לטליונת, מה שלא מגיע לה. כאילו, כן מגיע לה, היא פולנייה בטירוף ונחנה בכישרון נדיר למצוא על מה להתלונן בכל דבר, אבל היי, אני האדם הבוגר במערכת היחסים בינינו, ולכן מחובתי ללמד אותה ולא להתחפף עליה. אווה טוענת ששתי הבעיות ניזונות מאותו מקור, ושמתחתיו עומד עצב גדול. אז עכשיו עובדים על העצב הגדול הזה.

אבל זה לא העיקר, בין השאר, אווה היא גם אמא של רות דולורס וייס, והיא סיפרה לי על שיתופי הפעולה שרות עורכת עם משוררים וסופרים ובכלל אמנים. התגובה המיידית שלי הייתה, "אלוהים, רק לא זה!" מבחינתי אין הרבה דברים פחות מושכים מפגישה עם כותבים, וכמה שאני יותר מחזיקה מהם, כך גדלה האכזבה מהפער בין הכישרון לאישיות. 

הפער הזה קיים גם בי. האישיות הכותבת שלי הרבה יותר מגניבה, חדה, נקייה ונחרצת מהאישיות האפרורית שלי, וזה בסדר. מה שלא בסדר זה שוויתרתי על נוצות הטווס וחשבתי שלהפיכה לדרור אפרורי לא יהיה מחיר. תמיד יש מחיר, השאלה היא איך לשלם כמה שפחות, נראה.