לשאוף לנשוף

"ביום שני אני הולכת לסקאזי." הודעתי לאמא שלי.

"ביום שני אני הולכת לסקאזי." הודעתי שוב לאמא שלי.

"אל תשכחי שביום שני אני הולכת לסקאזי." המשכתי לטרחן.

מה לי ולסקאזי? כשצפיתי בו ב"מחוברים" התגובה שלי אליו הייתה: דביל, דביל, איזה דביל, דושבאג, סליזבאג, דביל. ואז הוא היה עולה לעמדת התקלוט וזה היה מתחלף ל"פאק, כאן ועכשיו, הוא מדהים!" אין מה לעשות, יש מעט דברים יותר סקסיים מאדם שעושה מה שהוא הכי אוהב, ועושה את זה היטב.

כשראיתי שהוא יופיע כאן באשקלון, החיבה המוסלדת או הסלידה החיבתית שלי התעוררו, והחלטתי שאני חייבת לבוא לראות אותו. עד הערב, כמובן, שאז קיוויתי שהללי לא תירדם, ושיהיה לי תירוץ להישאר באזור הנוחות שלי, יחד עם הספר של דקלה, שבדיוק העליתי לטבלט ולא הצלחתי להניח מהיד. אבל הללי נרדמה, ואפילו טליה לא עשתה עניין כשאמרתי לה שאני יוצאת, אז לא הייתה ברירה. 

רציתי לראות אם נשאר משהו מהאישה חובבת המסיבות של פעם. החיוך שנמרח לי על הפנים כשהוא פתח במיקס של seven nation army הבהיר לי שכן, אבל מעל ומתחת לחיוך הדברים היו מבוהלים יותר. יותר מדי מחשבות - רק שאין כאן אנשים שאני מכירה מהתיכון. רק שאין כאן אנשים שאני מכירה באופן כללי. רק שאין כאן הורים של ילדים מהגן. 

גם הגוף שלי שכח לגמרי מה עושים. בהתחלה עמדתי עם ידיים בכיסים והזזתי קצת את התחת. אחר כך היד שלי טיפסה בעצבנות לתליון שלי ושאר הגוף סירב לזוז. כל הזמן הסתכלתי סביב בחשש, איך עושים את זה? איך הם רוקדים בכזאת שמחה? יכול להיות שגם אני ידעתי לרקוד ככה פעם? ואז... לאט לאט זה פשוט קרה. קודם הרגליים מצאו את הקצב שלהן, ואז הידיים יצאו מהכיסים, ופתאום הכול היה בסדר, שמח, משוחרר, ורקדתי, רקדתי כאילו אין סיכוי שמישהי שמכיר אותי יהיה שם, כאילו אני לא אישה בת 42 עם שתי ילדות ועבודה רצינית והמון דברים על הראש. זה התפוגג לרקע. פשוט רקדתי. 

אז אם מישהו רואה את סקאזי, שיגיד לו שהוא אמנם דביל, סליזבאג ודושבאג, אבל שאני מודה לה מעומק הלב שהוא אפשר לי במשך שעה לזכור כמה זה כיף.