לשאוף לנשוף

לבחור הראשון ששכבתי אתו אחרי ההתעוררות אמרתי, "בטח אני אשתרלל קצת, ואז אכנס לזוגיות, יש לי נטייה לזה." צדקתי.

זו הייתה אחת השנים הסוערות. המון דברים השתנו. בעבודה נאלצתי לוותר על הגן שלי (אין לי כוח להיכנס לזה, עדיין בועטת לעצמי בתחת על כמה אני טיפשה, יהירה, גאוותנית, ומצד שני, תמימה וסתומה, שילוב בעייתי). חזרתי להיות גננת משלימה וכבר חושבת על הצעד הבא.

עם הילדות הייתי צריכה למצוא איזון חדש – מאמא שלא זזה מהן אף פעם, ממש אף פעם, הפכתי לאמא שהיא גם אישה. יש לי קיום בנפרד מהן והמון יסוריי מצפון. האם זה שאני פעם בשבוע שבועיים עוזבת אותן ללילה (בהשגחת הסבים, לא לבד!) הופך אותי לאמא רעה? האם תנודות ומצבי רוח שנובעים מעליות ומורדות בקשר ומשפיעים גם עליהן הופכים אותי לאמא רעה? לא יודעת, אני מנסה ללכת פה על חבל דק. לפעמים הייתי רוצה לחזור לתקופה שלפני ההתעוררות, כשהכול היה ברור ופשוט, אולי זה יקרה, לא יודעת.

יצא גם שמאוד התרחקתי מהחברות שלי השנה. זה עצוב, אבל כנראה זה מחויב המציאות בטלטלות גדולות. חלק מהדברים שאני עושה לא נראים להן, אני כרגע עסוקה מדי בעניינים שלי מכדי להיות חברה טובה. זה מוזר לי, כי רוב חיי הייתי בת של בנות, ופתאום יש לי בעיקר חברים בנים, אבל בטח גם זה ישתנה, הכול פתוח.

גם יש לי סוג של זוגיות (או כמו שאמר אחד האקסים – למה את תמיד בסוג של? למה את לא יכולה להיות סתם בזוגיות?!) כבר חמישה חודשים. באמת שתכננתי להשתרלל יותר, בכל זאת, 12 שנים להשלים, אבל קרה. זה מוזר, קשה, מסובך, נהדר ומפחיד. נכנסתי לזה מתוך כוונה מלאה להיות במערכת יחסים פתוחה אבל לא יצא. אין לי צורך בגברים אחרים. בהתחלה זה הפחיד אותי ברמה שהתקשיתי לתפקד בה, ממש. מה פתאום טוב ונעים? איך מסתדרים עם זה? בעזרת המון סבלנות מצד האיש ורצון טוב מצידי זה עובד. שוב, זה מוזר ומסובך, אבל אולי זאת הדרך היחידה שאני יכולה להתמודד איתה, כרגע או בכלל. זה לא משולל דרמות, זה פחות מכפי שהייתי רוצה שיהיה, אבל זו הבחירה שלי, ורוב הזמן אני שלמה איתה ומרגישה שיש לי גב. שכחתי כמה ביטחון זה נוסך, לדעת שאני חשובה למישהו, יחד עם הפחד לא להתרגל לזה יותר מדי, כי אני אני והוא הוא.

נראה שגם השנה הבאה צפויה להיות סוערת, אבל אחרי 12 שנות שלווה, אולי קצת סערות זה בסדר, הבסיס שלי יציב, אפשר להתמודד.