לשאוף לנשוף

זה אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי בדיבור הפריפריאלי. ככל שהדברים שאנחנו מאחלים בלב למישהו גרועים יותר, מספר הפעמים שאומרים "שיהיה בריא" תוך כדי השמצות איומות הולך ועולה. זה יכול להגיע ל,"איזה שקט יש בגן בלי נדב, שיהיה בריא, ממש תענוג בלעדיו, שיהיה בריא!" והכי קטע? אני לגמרי שם, ב"יהיה בריא", "אם ירצה השם", "בלי עין הרע". עוד לא התדרדרתי לכדי "בלי נדר", אבל לא רחוק היום. 

זה מוזר, הייתי אמורה להתאים הרבה יותר לגן בקיבוץ, בכל זאת, מבחינה ערכית, אידיאולוגית ופוליטית הם קרובים אליי, הם בעצם סוג של אני, אבל בקיבוץ (לא עם הילדים וההורים, שם היה נהדר. לבי עדיין שבור מהפרידה מהילדים. נכון שהאינטימיות הנינוחה מתחילה להיבנות גם בגן החדש, אבל זה לוקח זמן.) איפה הייתי? אה, בקיבוץ היה משהו עצור כזה. אווירה עכורה של תככים בלתי פוסקים. אולי זה בגלל שהסייעת שלי שם  אחותה של אחראית חינוך (ושתדעו לכם שבקיבוץ רכזי החינוך הם דמויות מאוד חשובות) וידעתי שכל פאשלה, כל אמירה, כל מבט, כל תנועה לא במקום מייד מתוייקים ועוברים הלאה. אולי זה בגלל שהיא קיוותה שהיא תהיה הגננת בגן, ואז התקבלה החלטה להביא גננת של משרד החינוך, אולי כי כל הצוות היו יותר ותיקות ממני בתחום החינוך, אבל אני הייתי בעלת הסמכות, אולי כי הייתי מבוהלת, אולי כי האסרטיביות שלי צריכה מאוד להשתפר, אולי כי הפילו אותי לתפקיד שגדול עליי בלי הכנה מוקדמת ואולי ואולי, השורה התחתונה היא שהרגשתי שאני כל הזמן צפה בתוך חוסר כנות. 

עכשיו יש לי ממי ללמוד, יש לי עם מי לצחוק, את מי לשאול ולקבל תשובה לעניין, ואין את תחושת הציפה העכורה הזאת. אני מרגישה שבאופן בסיסי המטרה של כולנו היא לעבוד על הצד הטוב ביותר לטובת הילדים, ואם ירצה השם, בלי נדר, רק שימשיך כך. 

אוריאל הכי אוהב את טליה. כמובן שהוא לא מודה בזה. i dont play favorites, הוא אומר שוב ושוב, אבל עדיין, טליה היא אהבתו האמיתית. אחת הסיבות שבגללן מאוד התלבטתי בנוגע לילדה שנייה היא שקראתי שברוב המקרים, הילד השני הוא הילד האהוב יותר, ולא רציתי לעשות את זה לטליה. אב ל בסוף זה קרה, וללי נולדה. היא אהובה יותר? זה לא זה. היא קלה יותר. הרבה יותר קל להסתדר עם תינוקת מאשר עם ילדה נחושה ובעלות דעות. 

בזמן האחרון חל תהליך מעניין. ללי נכנסת בשעטות לגיל שנתיים הנורא. כל ההתפתחות שלה היא לגמרי לפי הספר, אז כנראה הייתי צריכה לצפות דם לזה. זה חמוד לאללה, לראות אותה צורחת בזעם, או נוזפת בי בחומרה "נו נו נו!" בכל פעם שאני גוערת בה, אבל במקביל, ולשמחתי, חל גם תהליך של התאהבות מחודשת בטליונת. זו הקלה גדולה. כמה שידעתי שההעדפה של הללי נורמלית ומקובלת, המצפון ייסר אותי לא מעט.

כעת שתיהן ישנות לידי. לפני שהן נרדמו הן צפו מחובקות ב"קופיקו", ועשו התעמלות ביחד, כשטליה מדגימה והללי הקופיפה מחקה אותתה. פחדתי שהן לא יסתדרו, אבל טליה ממש אוהבת את ללי, וזה נורא מרגש אותי. 

כל זה לאור העובדה ששלשום מלאו להללי שנתיים. שנתיים מהאז שהילדונת ההחלטית והמצחיקה הזאת נכנסה לחיינו והביאה איתה אושר ואהבה בגמויות לא סבירות. זכיתי לשתי ילדות שכשאנשים רואים ברחוב הם מחייכים אליהן בחיבה, אה, והיא גם אוהבת לאכול, מה עוד אפשר לבקש?

הגשתי היום את העבודה האחרונה לתעודת הגננות. מכירים את השלב הזה, שבו השאיפה היחידה היא לגמור עם זה, ושלום על ישראל? אז הייתי בדיוק שם. ב-14:20 סיימתי לעבור על זה, חפיף, התקלחתי, חפיף, ונסעתי להגיש, חפיף. 

זה לא אומר שגמרתי ללמוד, עוד יש לי סטאז', שאליו בחרתי לי כמנחה גננת מדהימה, שאני חושבת שארצה להיות כמוה כשאגדל, ותהיה לי הרבה יותר כזק מאשר בשנה שעברה, לא שזו חכמה, בשנה שעברה פשוט זרקו אותי למים והורו לי להסתדר. פייר? לא בא לי ליילל שזה לחא הוגן, אבל זה בדיו' מה שזה היה, אבל אני בת 43, וצריכה ללמוד שהחיים לא הוגנים. לא משנה, השנה יש עזרה, יש מערכת מאחוריי, ויש לי מוטיבציה לעשות את זה טוב כמו שהייתה לי בקשר למעט מאוד דברים, אז יהיה בסדר. 

עכשיו אני יכולה לשקוע בשלווה בשני פרקים של הווקינג דד, הרווחתי את זה ביושר. 

עוד בעיה היא שאני חושדת שלטליונת יש הפרעת קשב. המורה טוענת שאני סתם מגזימה, ושזה קושי נקודתי, אבל בשנה שעברה, כששאלתי אם הילדה פטפטנית היא לא הבינה על מה אני מדברת, ואני חשבתי לעצמי, "חכי חכי..." אני לא רוצה לתת לה תרופות, אולי ללמוד אסטרטגיות למידה, שהכנת שיעורי הבית לא תהיה כזה סיוט לכולם, והיא סובלת מהמצב, וגם אני, ולכולם יש המון עצות ואידיאולוגיות, טואני רק אמא לילדה שנורא רוצה לשבת יפה בשיעורים ולא מצליחה. אוריאל אומר שאין מה להילחץ מזה, וזה מוזר, כי בדרך כלל אני באמת לא מהנלחצים, אבל זאת בתי אהובתי, ווקשה לה. הלוואי שהייתי מצליחה להיות אמא טובה וסבלנית יותר. 

ללי ישנה לידי ונוחרת מעדנות. באמת מעדנות, לא כמו אחותה שנחרה כמו פיל עד הניתוח.

לפני שהיא נרדמה היא משמשה לי את השדיים במרץ, והופס, עברה לארץ השינה. 

אני נשארתי לחשוב על זה שכבר עבר שבוע מאז שהפסקתי להניק אותה.

די, משכתי עד גיל שנתיים כמעט, זה כבר באמת היה לא אלגנטי ואני יודעת שחייבים להפסיק.

אבל היום, במקלחת, כשבדקתי, ראיתי שזהו, נגמר החלב.

נשבר לי קצת הלב. 

גם טליונת ינקה עד שהייתה בת פסיק לשנתיים.

התחלתי לנסות להיכנס להריון כשהיא הייתה בת שלוש, ואחד הדברים הכי חזקים היו "לא סביר שאני לא אניק יותר."

שנתיים ניסיתי. שמונה תשובות שליליות. 

שני הריונות שנפלו ממש בהתחלה.

וכל הזמן שאלתי את עצמי, "מה, אני לא אניק אף אחד יותר?"

ואז זה קרה, הריתי, הכול היה בסדר.

אפילו נולדה תינוקת שמהרגע הראשון ידעה איך עושים הכול.

ולשתינו היה כיף עם זה.

אבל די, צריך להפסיק מתישהו.

אז הפסקתי.

וכשאני חושבת על זה, וחושבת על זה שאני לא אניק אף אחד יותר זה נורא מעציב אותי. 

אבל ככה מתבגרים. 

אוף.