לשאוף לנשוף

לא לא לא, זה לא שלא קורה כלום, פשוט קורה המון, כל כך המון שרק עכשיו אני מצליחה לאסוף את המחשבות ולנסות לכתוב משהו פחות או יותר רהוט.

בפוסט הקודם שהיה מזמן מזמן, התבכיינתי על זה שאני לא יודעת מתי תהיה לי עבודה, ואיזה באסה ובוהו, אז זה מה שקרה: יומיים לפני תחילת הלימודים, ב-25.8, בעודי נעה בין שאנטי ובאסה על כך שאין לי עבודה עדיין, התקשרה אליי המפקחת, ואמרה, "אני יודעת שאמרתי שתחליפי גננת שיוצאת לחופשת לידה, אבל צץ משהו, ויש לי גן לתת לך, בקיבוץ, 20 ילדים בני שלוש." "אבל אני לא מוכנה בכלל!" "מצוין שאת לא מוכנה, אין לך זמן להילחץ." וכך, יום לאחר מכן, מצאתי את עצמי בגן, כשסביבי 20 מהממים בני שלוש, שלמרבה האימה, אני הגננת שלהם.

הימים הראשונים היו ימים של הלם מוחלט, באמת הגעתי לא מוכנה, והשאיפה היחידה שלי הייתה לגמור את היום כשאני בחיים והילדים בחיים, אבל לאט לאט המצב הולך ומשתפר. נפלתי באמת טוב. חינוך קיבוצי זה משהו שמפנטזים עליו במהלך כל הלימודים בסמינר, חופש, טיולים, חצר גרוטאות. האמת? אפילו נטרתי טינה למדריך הפדגוגי שלי על כך שהוא דיבר כל כך הרבה על חצר גרוטאות, הרי הדבר אסור בגנים בעיר, אז למה להדליק אותנו על זה? והנה, חצר גרוטאות, מלאה כל טוב, ילדים שעדיין בגיל שאפשר לחבק ולנשק, וגם אפשר ללמד ממש, צוות של סייעת שהיא שלושת רבעי גננת ואם בית שאוהבת את הילדים אהבת נפש, כל הדברים שלא חלמתי עליהם אפילו.

לא קל לי, אני עדיין רודפת אחרי הזנב של עצמי, בשלב הזה שבו אני מתעקשת לא לקנות לוחות ועזרים אלא להכין לבד, וכל היום מחפשת מידע באינטרנט ורעיונות לפעילויות בגן. זו סביבה כאוטית, לרגע אני יכולה לעוף על עצמי כי פתרתי בעיה חינוכית בצורה מדהימה, ובמשנהו לרצות לדפוק את הראש בקיר כי אמרתי משהו במקום, או כי אני לא מצליחה להשתלט על אחד הילדים. 

בינתיים אני נהנית מאוד, ומקווה שההנאה והסיפוק יימשכו שנים ארוכות, כי אני מרגישה שאני עושה משהו חשוב, בעל משמעות, וחשוב לי לעשות זאת טוב. בהצלחה לי. ולילדים המהממים. מדהים כמה מהר הם חוצבים מקום בלב, כל אחד ואחד מהם.