חוויות חשקניות והאצת הדופק

העולם מציית לחוקים. אנחנו רוצים חירות.  חלק ממה שקרה לי בגיל 24 היה שנפגשתי עם אדם שחשף אותי ליותר חירות,  וזה גם יצר תוצר לוואי של אלילות מסויימת כלפיו.   ובעצם המצב הזה שהוא הביא אותי, של חירות גבוהה יותר, היה גם הדבר הכי קשה שעברתי וגם הדבר הכי נפלא שעברתי ובסופו של דבר מהותו של האדם היא חירות וההשגה של הבחירה  היא שיצרה את התשוקה המטורפת בעצם, לא לא אליו דווקא כי אם לכל העולם. אהבתי אותו אהבת נפש, גם לולא היה עושה את האקט הספציפי הזה (שכנראה נבע מהיותו יוצר), אבל בעשותו את אקט זה שהוא גם מסוכן ומטורף וקצוני אבל גם נפלא ומלא טוב במובן אחר,  נוצרה בי תשוקה עצומה שהתגלגלה לידיעה, תשוקת ידע, אבל בעצם זו הייתה הרגשה של התשוקה שמאחורי הקלעים של הקיים.  ואז נוצר אצלי אט אט תהליך הפירוק, שבו עברתי גם בבודהיזם, של ריק.  ואני לא יודעת אם קודם הייתה החירות או קודם הפירוק והריק, ובכל מקרה מה שהכריע הייתה האהבה לא נתפסת שחשתי מכל עבר, כמו רעש הרקע של היקום, החומר הזוהר שמהווה 97%.  וזה כמו נהר עצום שנטה ממנו זרזיף, סטה הצידה, לאדמה שנמצאת רחוק . אבל בזכות הזרזיף האדמה הרחוקה למדה על הנהר,  ומכירה בו. ככה הכרתי את האהבה שמאחורי הקיים. המילה הזו בעייתית כמובן., רק לדבר יוצר גיחוך.  ובכלל השפה הפכה בעייתית לי, הלוואי שהיה לי כושר הבטוי והנתוח של ניטשה. אני קוראת עכשיו את הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה ולעזאזל, איזה כושר נתוח ובטוי יש לו!  זה כנראה הכאב שלי,  שזכיתי להפגש עם כאלו אמיתות מדהימות אבל יכולתי לתרגם אותן לשפה בצורה פשוטה, היכולת הזו נמצאת הרחק מאחור.   עלי לצאת לשחרר את הדיבור הכלוא באופן אחר.