סמוראי הכורסה

לברלין יצא במחוזותינו שם של עיר ללא הפסקה, עם חיי לילה שיש להתקנא בהם, סצינת ברים שוקקת ובלה-בלה-בלה. [mode רפי גינת on] יצאנו לבדוק - האמנם? - להלן התוצאות המפתיעות.

סצינת חיי לילה מבחינת עבדכם הנאמן והעזר כנגדי נמדדת בבארים/פאבים - מעולם לא השתגענו על מועדונים - כל התועבה הזאת של פיתולי גוף תזזיתיים נועדה, לדידי, להומואים (    ®!not that there's anything wrong with it) ולרווקים. אנחנו, בדומה לבגרויות, את הריקודים שלנו כבר רקדנו. תנו לשבת.

ככה שבאופן טבעי, יצאני לבדוק את מוסדות השתייה. התחלנו ב-Neue Odessa המלוקק.

התברר חיש-מהר שאליה וקוץ בה: בברלין יש הבדל מהותי מאוד בין בארים לשאר מוסדות עם אלכוהול (פאבים, לדוגמה). מותר לעשן ויש מיזוג חזק מספיק כדי לא להפוך את כל העסק למאפרה, שזה פלוס גדול. היתר נכנס לעמודת המינוס: כמעט שאין בירה, בטח לא מן החבית (בגרמניה!!!!!!!), המחירים מאוד קרובים למחירי הפאבים בארץ, אין אוכל (רעב? תמות!) וכל מקום מנסה ככל יכולתו להתבלט באיזה אורח קונספטואלי, שזה תמיד רע.

(כאן אני עומד להפליג מעט בהגיגיי על מהות הבר המוצלח, כך שאלה שמעוניינים רק בתיאור חוויות ברלינאיות - מוזמנים לדלג)

כי מה נדרש לאדם נורמלי בבר טוב? האמת, לא מעט, אם כי, אפשר לסכם זאת בנוסחה קלה לזכירה - בבר טוב, האדם הנורמלי צריך להיות נינוח. הלא לזה נועדה צריכת האלכוהול באופן כללי?! אם כך, בר טוב צריך לכלול את כל הדברים הבאים:

1. שתייה טובה, הכוללת מבחר סביר (יותר מ-2) בירות מן החבית. בבר טוב באמת תמיד תהיינה גם חביות עם בירות לא מסוננות, בירות בלגיות, סטאוטים למיניהם ובכלל - בירות חבית טובות. בבר טוב יהיו כמה קוקטיילים טובים ומבחר מתקבל על הדעת של משקאות חריפים. אגב, חזרה לבירות - בר טוב יכלול גם בירות לא אלכוהוליות, למתנזרים שביננו. שוב, כל זה לא מחייב דלפק עם 25 ברזים (אפשר, אבל באמת לא חובה), רק ייצוג הולם לטעמי השתייה השונים. מן הסתם, המבחר הזה צריך להימכר במחירים שפויים. אני יודע שבארץ פועלים חוקי מיסוי דרקוניים על האלכוהול, ולכן כל מקום שמצליח לא לעבור את רף ה-30 ש"ח לחצי ליטר הוא בסדר גמור, מבחינתי.

2. המקום לא צריך להפציץ במוזיקה, או בצלילים אחרים. אנשים נורמליים באים לבר כדי לדבר, ולא כדי לצרוח איש על רעהו. עכשיו, קיים איזה מיתוס שטוען שמוזיקה שמפציצה את עור התוף טובה לפיק-אפ. פייר, אני לא יודע, זה היה רלוונטי כל-כך מזמן מבחינתי. אבל קשה לי להאמין שפיק-אפ שמתנהל ללא דיאלוג כלשהו עשוי להיות מוצלח באמת. על כל פנים, בכל בר שהוא לא פיק-אפ בר - צריך להיות ווליום שמאפשר לשמוע את האיש שבצד השני של השולחן.

3. הישיבה צריכה להיות נוחה - כל הכיסאות משוק הפשפשים זה טוב ויפה, כל עוד נוח לשבת בהם. כיסאות שאין להם גב - זו המצאת השטן.

4. צריך להיות אוכל טעים. לא מבחר גדול - זו לא מסעדה, אך בהחלט משהו שישתיק את התולעת. בטן מקרקרת מרעב היא ליווי עלוב מאוד לערב מהנה.

5. צריך להיות מקום למעשנים, והמקום הזה צריך להיות מאוורר היטב. כן, אני יודע שזה הרגל מגונה, אבל אישית - שתיית אלכוהול שלא מלווה בעישון היא חווייה מעצבנת. היות שהכלל הראשי של בר טוב הוא הפיכתי לנינוח - תנו לי מקום לעשן בו. זה בהחלט לא צריך לבוא על חשבון הלא-מעשנים - תנו להם מקום נקי לחלוטין מעשן, אבל גם מעשנים הם בני-אדם, ולא רק זאת - הם לקוחות טובים של ברים. ולא, אין סיבה שבעידן הטכנולוגי שלנו, אזור המעשנים יהפוך לתזכורת נוצצת של שואה - תאוררו כמו שצריך.

6. שירות נעים - אבל עם זה איני מפתיע איש. מוסד צריכה עם שירות מחורבן הוא מוסד מחורבן.

אלה הם כללי הבסיס שאין בלתם. כל היתר הוא מותרות - מוזיקה מתוחכמת, עיצוב נאה, סינון קהלים כזה או אחר - כל זה באמת משני. 

ומה הקשר לקונספט, תשאלו, ומדוע זה רע? ובכן, העניין הוא שב-99.9% מן המקרים הקונספט בבר בא על חשבון אחד או יותר מכללי הבסיס. לא מעניין אותי שהבר מוקדש לקופים, עם אלפי פסלים של קופים בכל מקום. על הזין שלי כל הניסיונות של בעלי הברים "האיריים" לנסות ולהעמיד פנים שהם קראו את "יוליסס". בכלל, מגוחכים במיוחד הם הניסיונות של אנאלפבתים שונים להיתלות באילנות ספרותיים או היסטוריים: בקריית מטלון שבפתח-תקווה עומדים שני מוסדות שכאלה זה מול זה: "אוסקר ויילד" ו"קינג ג'ורג'". "אוסקר ויילד" ממוצב כפאב אירי. אני לא יודע, מה בדיוק אירי בו, אבל בטח לא השם. נכון, ויילד נולד להורים איריים. ואז, במשך כל חייו, עשה כל מה שביכולתו על-מנת להשכיח פרט ביוגרפי זה: באנגליה של המאה התשע-עשרה, המוצא האירי היה אופנתי כמו המוצא הערבי/הכורדי/רוסי/השלם את החסר בישראל של ימנו. אין ולא היה ביצירתו ובחייו של ויילד שום-דבר אירי. "קינג ג'ורג'", לעומת זאת, מתהדר בסמל הזה:

אז מה, תשאלו. ובכן, מבחינת פריק היסטוריה כמוני - אסון בסדר גודל בינוני. הבר קרוי על-שם הרחוב התל-אביבי, הקרוי, בתורו, על שמו של מלך בריטניה שבתקופתו נכבשה הארץ מידי הטורקים ופורסמה הצהרת בלפור, היינו - ג'ורג' החמישי.

אז מי בתמונה שעל הלוגו? ובכן, יש להניח שזהו ג'ורג' הראשון, הנסיך של האונוור הקיקיונית, גאורג לודוויג, שהוזמן על-ידי הפרלמנט האנגלי לרשת את קרובת משפחתו הרחוקה מאוד-מאוד (היו לה חמישים קרובי משפחה קתוליים שהיו קרובים אליה בהרבה), המלכה אן. תכונתו המושכת ביותר, בעיני הפרלמנט, הייתה עובדת היותו פרוטסטנטי. מה לו ולבר-מסעדה המדוברים? כלום. למה הוא מתנוסס על הלוגו? ככה.

בכל-אופן, הקונספט הוא התראה מטרידה - הבר הזה לא ממוקד בדברים שהוא צריך להיות ממוקד בהם, וחבל שכך. כדי לסיים את הטרוניה, אזכר בערגה במקומות הטובים: "מיינד דה גאפ" (ז"ל) שברחוב הארבעה היה דוגמה מצוינת ל"איך עושים את זה נכונה". עדי המלכה חשפה בפנינו את Simpla kert הבודפשטי. "ג'מס" באותה פתח תקווה הוא מקום פנטסטי, לו רק היו חומלים יותר על המעשנים... בקיצור, היו ועוד ישנם מקומות טובים בארץ ובעולם, אבל לא רבים הם, הו לא.

כעת, נשוב אל ברלין ואל "אודסה החדשה". למה אודסה, למה חדשה? אין שום הסבר לתופעה. האמת, כל הטרוניה שלי לגבי בעיות הברים הקונספטואלים, לא ממש קשורה לביקור באודסה, זולת העובדה שהקונספט שם הוא פשוט - להיות שונה מפאבים גרמניים: הדגש הוא על חוויה "אחרת", והביטוי שלה הוא קוקטיילים מצוינים ויקרים. זהו, אין שם שום-דבר אחר. מכיוון שיצאנו לקרוע את העיר עם אביה של העזר כנגדי, שמאוהב בבירה טובה ואינו שותה שום-דבר חריף יותר מיין, הניסיון הזה נועד מראש לכישלון. שתינו קוקטייל, אליק שתה בירה עלובה מבקבוק, והזדרזנו להמשיך למיקום הבא, בר בשם "8 מילימטרים".

אני אפילו לא הולך לשים פה תמונה - מדובר בבר קונספט טהור. אין בו כלום - לא אוכל, לא בירה מן החבית, לא מקומות ישיבה נוחים ואף לא האפשרות לדבר. מדובר במקום קטנטן, עם מסך שתופס קיר, ועליו מוקרנות שטויות פסוודו-אמנותיות. לקח לנו 2.5 דקות להתחפף משם.

שמנו פעמנו אל המיקום השלישי, המכונה Le Croco Bleu. התמונות שראיתי ברשת הראו מקום מהמם ביופיו.

ומאוכלס בדיוק במה שאתה היית מצפה לו מחיי הלילה של ברלין

אז יצאנו לדרך. מזג האוויר הברלינאי לא הכזיב, והתחיל לרדת מטר, שהלך והפך מהר מאוד לגשם זלעפות אמיתי. המרחק עד ל"תנין הכחול" לא היה רב, אבל עד שהגענו לשם, היינו כבר די רטובים. אבל לא זו הייתה הבעיה. הבעיה הייתה עם ה"שם". "שם" - לא היה כלום. גוגל התעקש שזה הרחוב והבניין הנכונים, גוגל מפס תמך בו, אבל בר לא היה שם. השארתי את העזר כנגדי ואת אביה תחת איזה גגון, ודפקתי סיבוב בשכונה, שמא פספסנו משהו. אחרי שהשלמתי את הסיבוב, הבנתי שאכן פספסנו - כשחזרתי, רטוב וזועם למקום שבו השארתי את שני מלוויי, ראיתי שהשער הנעול שלידם שייך לבר המדובר. על השער צוינו שעות וימי הפעילות. יום ראשון (ולהזכירנו, מדובר בערב של יום ראשון) לא היה ביניהם. אכזבה.

(כך נראה השער בימים כתיקונם, יש להניח)

מה עושים עכשיו? ובכן, היות שהיינו קרובים יחסית לאלכסנדרפלאץ, החלטנו לנסוע לשם. כעבור עשר דקות הגיע הטראם, וכעבור שתי דקות נוספות, כבר היינו מול מבשלת ה"הופבראו" שליד הכיכר.

למי, ביננו, שאינו מכיר, מדובר בסניף "אולם בירה" בווארי מפורסם. מפורסם במה? טוב, פחות בבירה שלו (המצוינת, אגב) ויותר בכך ששימש בית-גידול למפלגה הנאצית - שם היטלר נשא את נאומיו הראשונים והמכוננים. אולי, יום אחד, אכתוב פוסט על המקום.

הסניף הברלינאי נראה גדול, שמח, ולא בשבילנו. למה? אי-אפשר לעשן (בחוץ אפשר, אבל בחוץ, כאמור, גשם זלעפות), והעיקר - לקראת השעה הזאת כבר נהיינו רעבים. מאוד. והדבר הראשון שהמלצר לבוש השורטים הבוואריים סיפר לנו הוא שהמטבח סגור (השעה - 11 בערב) - אכן עיר עם חיי לילה שוקקים.

שוב הרמנו את עצמנו ונגררנו לבר הקרוב שהגוגל מצא לנו, למקום הקרוי בהבזק של מקוריות - the pub.

הפעם, היה זה פאב ולא בר - הייתה שם בירה. למרבה הצער - היה שם גם קונספט: מתברר שמדובר ברשת צ'כית (?!) שמה שמייחד אותה הוא שבכל שולחן מותקן מתקן עם ברזי בירה ומסך מגע, ועקרונית - אתה יכול למזוג לעצמך. ברם, אם בא לך בירה טובה (קרי, למשל, לא מסוננת) אתה עדיין צריך לקרוא למלצר, כי בברזים שעל השולחן יש רק שתן ארנבים כלשהו.

אז נסחבנו פנימה, רטובים, צמאים ורעבים. הדבר הראשון שהמלצרית אמרה לנו הוא שהמטבח סגור (בשעה 11:10 בערב), אבל אפשר לארגן לנו נאצ'וס. "תביאי מה שיש!" צווחנו. היא הביאה. ואז נזכרתי, מדוע אני שונא נאצ'וס. הרי בואו ונהיה כנים עם עצמנו - מדובר בשקית דוריטוס שחוממה במיקרו ולידה מטבל עכור. אתה אוכל את זה, ובראשך תהייה אחת ויחידה: "איך הדרדרתי נמוך כל-כך?".

בשלב הזה השלמנו עם גורלנו - הקב"ה אינו רוצה שנהנה מחיי הלילה הברלינאים, הוא הפגין זאת בבירור. שתינו בעגמומיות את כוס הבירה שלנו, נחנקנו מצלחת נאצ'וס, אספנו את הפקלאות ושמנו פעמנו אל תחנת המטרו הקרובה. כל הזין, כמו שנהגו לומר בסדיר שלי.