סמוראי הכורסה

טוב, הגיע הזמן לסגור את הבסטה הברלינאית. אז מה היה לנו היום? ובכן, היום הפעיל האחרון בברלין (היום הבא, יום שלישי, הוקדש לקניות ולטיסה הביתה) עבר דווקא לא רע.

אפילו הבר הצ'כי המסריח מאתמול נראה פחות דוחה באור יום

אנחנו, אנוכי והעזר כנגדי, הזדכינו על פוצ'קה אצל הסבתא וסבא, ויצאנו ללגום תרבות - שמים פעמנו אל מוזיאון פרגמון, הפנינה הארכיאולוגית של ברלין.

הפרגמון שוכן על אי המוזיאונים, ומלבדו יש שם אוצרות נוספים, כולל הקתדרלה של ברלין.

למזלה של העזר כנגדי (ואל תגלו לה שאמרתי זאת - ככל הנראה, גם למזלי שלי), מרבית המוזיאונים סגורים כרגע לשיפוצים, כך שנאלצנו להסתפק רק בפרגמון. הדרך אל האי יפה, היום גם הוא נאה וסגריר, אף שחלק מן הברלינאים בוחרים להשתזף

אבל אנחנו חולפים בגאון על התועבה ומתקרבים אל היעד

ואז נתקענו בתור, למשך שעה. שעה!!!! ילד סובייטי אנוכי, ואם יש משהו שמוציא אותי מדעתי, זו העמידה בתור. לא, אני אף פעם לא נדחף, לא מנסה לעקוף או לעקוץ בדרך כלשהי, אבל תורים, מבחינתי, זה דיל-ברייקר מוחלט כמעט, וכדי שאעמוד בהם, מוכרח להיות בסופם פרס נחשק במיוחד. למרבה המזל, פרגמון התברר ככזה.

ביליתי שם שעה וחצי כשחיוך אידיוטי מרוח על פרצופי השמן, וכך יאונה לכל מי שמתעניין ולו במקצת במזרח התיכון הקדום. יש שם הכול, החל בשערי ננוה

וכלה בגילגמש

החל בחרסים נאציים מתל-סמארה

וכלה בבתולי ים נפלאים בכיעורם מתל-אל-עובייד

יש שם אולם אשורי!!!

 אין גבול לאושרי!

לזכותו של המוזיאון יש לציין גם שהוא מרתק אפילו מבחינת אנשים נורמליים, וכאשר מגיעים למיצג המרכזי - למזבח פרגמון עצמו, אפילו ההדיוט השפוי ביותר ישמוט את לסתו.

אם כי, בסופו של דבר, גם כל האושר הזה גובה את מחירו.

טיפ למבקרים - וותרו על החלק המוקדש לאמנות האסלאם, אלא אם כן יש לכם פטיש ל-20 חדרים זהים שמכוסים בשטיחים פרסיים כמעט זהים.

ביציאה, התנסיתי לרגע בפיתוי להיכנס לתוך הקתדרלה, אבל הצלחתי לעצור בזמן - אחרי פטרוס הקדוש ברומא ובזיליקת פרנסיסקוס באסיזי, אחרי סאגרדה פמיליה - מה כבר אני מצפה לראות בפנים? עוד יהודי צלוב אחד? עדיף ללכת לשתות קפה.

שזה מזכיר לי בדיחה סובייטית: לתוך מטוס נוסעים שטס בגובה כך וכך אלפי רגל פוסע פתאום מלאף שרת, ואומר שימלא אחר המשאלות של שלושת הנוסעים האקראיים שיבחר. הראשון אומר: "שמי הוא איוואן איוואנוביץ' איוואנוב (נגיד) ואני מבקש חיסול מוחלט של הפשיזם בעולם." השני אומר: "שמי הוא סֶם וילסון (כי למה לא?) ואני מבקש את חיסולו המוחלט של הקומוניזם העולמי." והשלישי אומר: "שמי הוא ישראל רבינוביץ'. האם אני מבין נכון, ובקשותיהם של שני האדונים הקודמים תכובדנה?" המלאך אומר: "בוודאי!". "טוב ויפה, - ממשיך רבינוביץ', - אם כך, כוס קפה, בבקשה."

כן, טוב, אז איפה היינו? אה, כו, אז שתינו את הקפה שלנו, צילמנו ציפורים זועמות שבוזזות צלחות לעיני בעליהן חסרי האונים.

והמשכנו בדרכינו, עם עצירה רגעית מול אוניברסיטת ברלין ע"ש הומבולודט. אם תהיתם פעם, מדוע ההשכלה הגבוהה נראית כפי שהיא נראית, זכרו שכאן כל זה התחיל, ווילהלם קשישא היה הראשון לנעוץ את המסמר בארונה. מאה שנים אחריו בא ג'ון דיואי והשלים את המלאכה בכל הקשור להשכלה בכלל. כיום, כשבבית הספר מקבלים "חינוך" ובאוניברסיטאות ובמכללות, במקרה הטוב, לומדים "מקצוע", "השכלה" הפכה למושג מעורפל ומודחק, והמגמה התחילה פה, כאמור, עם האיש שיושב מאחורי גבי.

טוב, עם כל המטריות הגבוהות הללו, אנחנו זונחים את נושא האוכל, לא?

הרשו לי להמליץ לכם על Dicke Wirtin (בתרגום חופשי: "בעלת הבית השמנה").

זה המקום לאוכל גרמני ולבירה מעולה. המנות שם לא סתם טעימות ונדיבות, אלא נועדו במקור לגרגנטואה ופנטגרואל. זהו מזון מן הסוג שדורש אחריו מנוחה. ולא רק אני סבור כך.

אז אחרי האוכל והמנוחה, יצאנו לרחוב. ושם המתין לנו משבר קטן. מצב-רוחה של הגבירה נעכר, והיא סירבה להתנחם. אולי היה זה כל הכרוב הכבוש שהיא טחנה שם, לא יודע. למרבה המזל, בקרבת המסעדה, כך זכרתי, שכנה חנות צעצועי הפרווה היקרה בתבל, ומה יכול לנחם נסיכות טוב יותר מצעצועי פרווה יקרים?!

הכול שם עבודת יד ייחודית, הכול עולה כמו כרטיס טיסה באוגוסט. בזמן שהתרוצצתי בין הדגמים הזעירים יותר והתחבטתי בשאלה, האם עכברון בגודל מצית אכן שווה את 70 היורו שדורשים עבורו, פוצ'קה, שלא טרודה עדיין במושגים פיננסיים, התמוגגה.

משהבנתי, שכל בחירותיה נעות סביב המאתיים עד חמש-מאות יורו, פניתי לתמרון המחוכם: "את כזאת מתוקה, פשוט לאכול אותך!" והברחתי את הלקוחה המבטיחה מתוך החנות. על כל פנים, המשימה בוצעה - מצב הרוח שב לאיתנו.

בכך, בגדול, תם טיולנו בברלין. למחרת, בימנו האחרון, עשינו קניות, ארזנו, אכלנו, כמובן.

מסעדה סינית מצוינת, Good Friends (שימו לב לכישורי הצ'ופסטיקס!).

אבל תכל'ס, הביקור נגמר. היו בו לא מעט רגעים יפים, אבל מורכבות לוגיסיטית וחוסר-מזל כללי הטילו עליו צל כבד. כעת, הגיע הזמן להפקת לקחים, והראשון שמתבקש הוא: נכון, נורא מתחשק לראות חו"ל דרך עיני הזאטוטים שלכם, ונכון - כיף לחלוק חוויות עם המשפחה באופן בלתי מתווך. אבל, אם אתם, אבא ואמא צעירים, רוצים לנוח, חשקו שיניים, שנסו מותניים, השאירו ילדים קטנים בארץ, בהשגחת הסבים, וקחו לכם כמה ימים של חופשה זוגית נורמלית. אל תרבעו את המעגל ואל תמציאו אופניים.