| 4/2009
לכבוד ה11,000 כניסות
הבאות עלינו לטובה, אני רוצה לתפוס את הבמה הזו, (שהיא שלי בכל מקרה) ולברך את כל הקוראים, המגיבים, המגניבים וחיות אחרות על כך שתמכו בבלוג הזה עוד מלידתו וגם באישה שמאחורי המקלדת (זאת אני). בלעדיכם אני חצי... הממ... בלוג?
על כל פנים, עם צאתי ללימודים יהיה שינוי, עוד לא ברור איזה. זהו.
עד כאן, הבלוג ומעלליו.
למען האמת, אין לי ולו דבר חדש לעדכן עליו.
וגם לא להתלונן, לשם שינוי. (כלומר, תמיד יש על מה להתלונן, אבל לא בא לי עכשיו)
אז אסיים בזאת - תעשו חיים.
| |
אמת מטרידה
המקצוע שלי זה להטריד.
אני מטרידה אנשים ברחוב ומספרת להם על ענייני עולם-עומד-להיחרב/ כולם-עומדים-לקבל-סרטן מטרידים. אני מטרד. אני מטרידה ביום ובליל. אפילו הבלוג הזה מטריד.
תוך כתיבת שורות אלו, התלבטתי באיזה נושא להטריד אתכם הפעם, והחלטתי שלא אהרוס לכם את החג יותר מדי - אז אעדכן מספר דברים על הנושא המעניין ביותר - אני.
ובכן כך, ברגע זה אתם עדיין מסתכלים על שורות שהוקלדו בידי סטודנטית לעתיד. יש לציין שהנושא מטריד אותי ביותר - כלומר בצורה טובה. אם כי, הדבר שמעסיק אותי יותר הוא לקבל מעונות. ואיך אמורים לשלם על זה?!
דבר שני, ומטריד אותי בעיקר, ואולי את מי שקשור לעבודה שלי ואילו את אנשי סביבתי הוא לא מטריד כלל כנראה - אני לא מסוגלת לדבר!
להלן הסבר:
ביום שישי - ראשון הייתי בטיול שכלל עשרות אנשים שאם לוחצים עליהם, מודים שהם חברים שלי (לרוב הם מכחישים) או חברים של חברים שלי. הטיול, אותו אירגנה "הוועדה המארגנת" (כבוד!) נערך באזור צפון הארץ, אצבע הגליל - גליל עליון - רמה כזה, וכלל שניים עשר אנשים צעירים וחסונים בגילאי העשרים המוקדמים (חלקם אף רווקים ורווקות, לכל המעוניינים), שלושה כלי רכב אימתניים ועשרות רבות של קופסאות שימורים. החלק ה"טיולי" של הטיול לקה בחסר - רק יושבי הרכב הראשון הלכו שלושה מסלולים, יושבי הרכבים הנוספים הלכו שני מסלולים, ואילו בן הזוג ואנוכי הלכנו מסלול אחד בלבד. זה קרה בניגוד לתוכנית השאפתנית ללכת 5 מסלולים ואף יותר.
אבל היה משעשע למרות הכל. בעיקר חוויות חיוביות כמו טיול ג'יפים לא מתוכנן, להוציא את הרכב שלנו מהבוץ (מילולית, מהבוץ, לא מטאפורית), תאונה בדרך חזרה... דברים כאלו.
עם כל ההנאה הרבה, דבר אחד סבל מאד במהלך הטיול - האף שלי. בדרך זו בדיוק גיליתי את האלרגיה הזאת - טיול פסח לגליל לפני כמה שנים. אני פשוט אלרגית לאביב. (מילא אביב גפן, אבל לעונה אביב...) ככה זה כשעירוניים. בשלב כלשהו בטיול, ביום האחרון כמדומני, התחיל לי כאב גרון, וחולשה כללית כמו של אנשים חולים, אז לא הלכתי. בדרך חזרה כבר הייתי צרודה במקצת, ושרתי בקולי קולות כדי להחזיק את הנהג ערני, וכדי לנסות להעיר את שני החבר'ה שישנו מצדדי (לא הצליח). יום למחרת, יום שני, נשארתי בתל אביב בגלל סיבות מצערות (התאונה מאתמול) מחד, ומסיבות משמחות (הממ...אהבה) מאידך, והייתי די בסדר. אתמול, כלומר יום שלישי, עבדתי באקוספרה - פסטיבל ירוק בעין הוד. כפי שצויין קודם, העבודה הזו מחייבת אותי לדבר, הרבה. לחפור בשכל מה שנקרא. נשארתי צרודה כמובן, ואף הזמנתי אנשים לחתום לי בקולי הצרוד והסקסי משהו. בסוף היום כבר הדיבור שלי היה מוטל בספק. נכון לכתיבת שורות אלו הדבר היחיד שיכול לצאת מהגרון שלי הוא שיעול (גם כן צרוד). אני מאשימה את מזג האויר.
אז לכל מי שאמר לי אי פעם - "סתמי את הפה" - אתם זוכים כרגע לרגעי חסד (עד שאבריא כמובן).
אם כי אני יכולה עדיין להקליד! מוהאהאהאה...
אז שיהיה חג שמח.
בברכת - אל תאכלו מהריצפה משהו שהיה שם לפני שהגעתם.
ותמיד תסגרו היטב את שקית המצות שנמצאת בבאגז' שלכם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
