השבוע ביום של שעמום בעבודה, פתחתי בלוג.

פתחתי בלוג "של גדולים", בשמי המלא, עם תמונה לא מטושטשת. כן, בהחלט התבגרתי.

שלוש שנים לא כתבתי כאן והרבה קרה מאז.

לפני שנה וחצי התחתנתי עם בחיר ליבי ד', אחרי ידידות ארוכה ותקופה קצרה כזוג. מי היה מאמין שככה אתמסד בלי דרמות ובלאגנים?

אנחנו גרים בדירה קטנה וחביבה באחת השכונות הפסטורליות בירושלים ומגדלים ביחד כלבלב חמוד ביותר.

לומדים ועובדים ואוהבים. בגדול לא יכולה להתלונן למרות שהשנה האחרונה היתה קשה, יש מבחנים שאני לא מאחלת לאף זוגיות (והפעם לא דרמות, אלא מבחנים שלצערי כמעט כל זוג נתקל בהם).

שיחה עם בלוגרית ותיקה ששמרה איתי על קשר למרות כל הזמן שעבר, והעובדה שככל שיש יותר חברים משותפים נהיה יותר קשה להסביר מה הקשר בינינו עשתה לי חשק לבדוק מה קורה כאן, ועד שישראבלוג עזרו לי לשחזר את הסיסמה מצאתי את עצמי קוראת שמונה שנים אחורה ונזכרת בחוויות טובות יותר ופחות. אחרי המסע בזמן, עברתי לבדוק מה קורה בבלוגים של אנשים שאהבתי, פלאסטיק, סימבה, השארית, מאליס, איימי, קאטבוי ועוד רבים וטובים מפעם וקצת הרגשתי שאני בעיר רפאים.

ממש מעניין אותי לדעת אם מישהו מהותיקים עוד יקבל עדכון על הפוסט הזה, אני ממש אשמח שתגיבו, ואם תבקשו יפה גם אתן לכם את הכתובת לבלוג החדש.

השמיעו קול חברים ותיקים, בהחלט התגעגעתי, ועכשיו שיש לי את הסיסמה, אולי גם אשוב לעדכן לפעמים.

***

אחרי שלחצתי פרסם והתרגשתי מהתגובות של אנונימוס לפוסט האחרון שלי (עד דמעות אם יורשה לי לציין), הכלב שלי מצא לנכון להחריב לי את הפאן ולעשות פיפי בבית. הרי ברור שעד שיש לי פוסט שכולו חיוביות לכתוב משהו צריך לחרבש את זה, לא?