לא מעניין אותי איזה תגובות זה יגרור, לא מעניין אותי אם תחשבו שאני רגשי, צומי, בכיינית או כל מחשבה אחרת שתעבור לכם בראש. זה גם לא פוסט בשבילי, אם הייתי רוצה לכתוב משהו "אישי" לא הייתי מפרסמת את זה פה שכל העולם ואישתו יראו. זה בשבילכם לחלוטין- כדי שתבינו כמה אתם מאכזבים לפעמים.

אני משתדלת לא להתלונן יותר מדי. בדרך כלל זה לא משנה משהו, אז רב הפעמים עדיף לסתום את הפה. אני יודעת שגם עליכם עוברים דברים. אני יכולה לספור כל כך הרבה מקרים שאני ישבתי ועזרתי לכל כך הרבה אנשים. ואני לא מצפה להערכה, לסגידה או שכל יום תקנו לי מתנה. אני לא מצפה גם שתדעו לעזור לי כשאני אצטרך. בדרך כלל.

בדרך כלל אני אוהבת לשמוע על מה שעובר עליכם. אני אוהבת לעזור, או לפחות לנסות לעזור. באמת, לפעמים להעלות חיוך זה התגמול הכי גדול שיש. לא, זה לא בנימה של בולשיט, אני מדברת ברצינות לגמרי. זה נחמד לדעת ששימחת מישהו, שהקשבת למישהו, שעזרת או אפילו שניסית לעזור. זה כיף כי אני מכירה את ההרגשה ההפוכה- להיות זאת שמדברת ולא זאת שמקשיבה. בגלל זה עכשיו אני נהנת להיות בצד השני.

חברות, או כל קשר אחר, מבוסס על דבר אחד הכי חשוב- הדדיות. זו הסיבה להתחלה של קשרים, להמשכיות של קשרים ולצערי גם לסיומם של קשרים.

הידיעה הזו שאתה עוזר למישהו ואתה יודע שאחר כך הוא יעזור לך, זו חברות.

שלא יראה שאתה עצוב, שיתבונן אם אתה עצוב, שיבדוק.

שלא ישמע מה קורה לך, שיקשיב מה קורה לך.

אף פעם לא באמת הגעתי למצב שאני אבקש עזרה. אף פעם לא באמת הגעתי למצב שאני מרגישה בלתי נראית. אתם יכולים לקבל את זה איך שאתם רוצים. בהומור, בכעס, בעצב. אבל אתם, מי שאמורים להיות החברים הכי טובים שלי, האנשים שאני מצפה מהם אפילו להתעניין במה שעובר עליי, אתם אכזבתם אותי. כולכם.

אני באמת מופתעת שאני נפתחת ככה בבלוג, שאני באמת נפתחת ככה למישהו. אני לא חושבת שאי פעם עמדתי בעמדה הזו של הנפגעת. נפגעת ברמות כאלה, אני מתכוונת.

בדרך כלל אני לא מראה חולשות. לא יודעת, ככה הרגלתי את עצמי. אני אוהבת לעמוד בעמדה של החזקה. אני אוהבת להוות דוגמא לחיוך נצחי, לאופטימיות. אני לא מתיימרת להיות, אני באמת כזאת. אני אוהבת לשמוח, אני אוהבת לצחוק. אני גם אוהבת לבכות כשצריך.

בדרך כלל אני מלאת ביטחון עצמי. יש לי דעה, אני לא זזה ממנה, אני מגובשת עם עצמי ואפילו בזמן האחרון שלמה עם איך שאני נראית. התהליך של ה"להשלים" עם עצמי לא יכול היה לבוא בטיימינג יותר טוב. התהליך הזה נתן לי את החברה היחידה שתישאר איתי תמיד- את עצמי.

בדרך כלל, בדרך כלל, בדרך כלל..

עכשיו זה יוצא מך הכלל.

נמאס לי שלוקחים אותי כמובן מאילו. התעניינות בסיסית! לא ביקשתי שתשבו ותקשיבו. לא ביקשתי שתעזרו, שתנסו לעזור. שתשאלו! ולא תשאלו באוויר "מה קרה?" ואני אענה משהו ותמשיכו הלאה. כי זה מה שאתם עושים, ממשיכים הלאה. אני שוב רוצה לחזור לבדרך כלל- זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני אומרת את זה בקול. בקול, על דף, על מחשב איך שתרצו. אני לא אוהבת לעמוד בתפקיד הקורבן, אני מרגישה חסרת אונים ופתטית. למרות התיעוב לעמדה הזו, אין לי דרך אחרת להיות כרגע. באמת שאין.

יוצא מן הכלל שאני מרגישה בלתי נראית. אני מרגישה דברים שבחיים לא הרגשתי. חדש לי המצב הזה של הלבד.  הפעם זה לא מבחירה שלי, מבחירה לא מובנת שלכם.

אני לא יודעת אם זה בגלל שאני השתנתי, שאני לא מה שהייתי פעם ובלה בלה. יכול להיות שזה לא מתאים- מתקבל על הדעת והגיוני. אני חושבת שאני עכשיו פקחתי את העיניים והתבגרתי. הבנתי שזה לא מה שאני מחפשת.

מה שהיה קורה בדרך כלל, זה שהייתי משתנה למי שאתם רוצים שאני אהיה. "השתנת לרעה". כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. ישר לחפש מה עשיתי, ולשנות את זה. הדעה שלי בעניין לא הייתה חשובה, העיקר שאנשים לא יעזבו אותי. תלותית הייתי.

מה שקורה עכשיו, ביוצא מן הכלל, שאני שלמה עם השינוי שעשיתי. שאני הפסקתי להשתנות בשביל אנשים. שהפעם, ורק הפעם, זאת באמת אני. בלי התלהבות ובלי אלף ואחד דברים שלא הייתי. אני עכשיו כמו שאתם רואים אותי. לפעמים זה רע, כי נעלם לי מאחורי מה להסתתר. אפילו שזה לא רע, כי גם אם אני אחתוך לכם ורידים מול הפנים אתם לא תקלטו נראה לי.

אני באמת תמיד משתדלת לראות אם רע לכם, אם אתם צריכים עזרה. לא תמיד אני קולעת, בכל זאת, אני לא מאמא תרזה. אני מקווה שהרבה מכם באמת מרגישים חופשיים לפנות אליי עם כל בעיה. באמת, בכיף אני מקשיבה.

אני לא יודעת איזה רגשות הפוסט הזה מעורר אצלכם. חרטה, צחוק או רצון עז לחרבן.

אם חשבתם שעכשיו תבואו, תקשיבו, תתעניינו יפתור הכל- זה לא.  זה לא חכמה לבוא אחרי שממש ביקשתי. עם כל הרצון הטוב שאני בספק שיהיה לכם, איחרתם.

זה כן המקום להודות לשתי בנות היחידות שנתנו לי תחושה שאיכפת להן.