ומתחילים ללכת

זה לא חשוב לאן.

חיכוך ירך בירך ושוב מחשבות מטרידות.

כבר מתחיל להחשיך. זה כמו להדליק אור בצהרי יום קיץ. להחשיך כשהמנורה בחדר כבויה.

נמצאה החתיכה האחרונה בפאזל עצום. אם תסתכלו באמת טוב, עדיין יש חלקים ברורים. מה שמבדיל אותם מהמצב הקודם, זו התמונה השלמה.

בגאווה ובהתפעלות פאזל עצום נשלם.

אז ממשיכים ללכת

כדי למצוא מישהו לחלוק איתו תחושת גאווה חזקה במיוחד.

הידיים מתעסקות בכל דבר מזדמן בעצבנות.

בדרך נראים החיים. כשביד אחת פאזל ויד שניה מגששת בחושך אחר תעסוקה, העיניים רואות מצוין.

מבט חטוף בפאזל- התחושה מתחלפת. כבר לא אותה גאווה, הגאווה התחלפה בריקנות.

עדיין הולכים

לבדוק אם למישהו יש את החתיכה שנפלה בדרך.

היד האחת לא אוחזת בפאזל בחזקה והיד השניה מזמן כבר איבדה טעם בחיפוש התעסוקה. חתיכות הפאזל ממשיכות ליפול, אך עדיין אפשר לראות תמונה כלשהי.

מתבוננת בפאזל ושמחה שיש איתי משהו מוכר במקום זר לחלוטין.

מספר דקות אחר כך מר שמחה התערב עם מר עצב ומר עצב ניצח. בסופו של דבר, הכל קומבינות. מר עצב אח של גברת מציאות.

עוד לא סוף הדרך, אבל עוצרים לנוח

סקירת מצב- חצי פאזל ביד אחת והחצי השני ביד השניה.

חתיכות נופלות בדרך, אבל זה ממש לא רלוונטי. יש עוד גרעין להישען עליו.

נשימה עמוקה ולצלול

הפאזל נשאר על החוף.

אולי הוא נסחף לים, אולי הוא לא.

אולי מישהו לקח אותו כי הוא חשב שהוא יפה. אולי לא.

אולי מישהו הבין שקשה להיות לבד במקום זר

ולקח את הפאזל כתגבורת.