כמדי שנה, ישבתי בטקס והתרגשתי עד עמקי נשמתי.

לא צריכה להיות בי מידה מוגזמת של אמפתיה, עצם היותי בן אדם מקנה לי אפשרות להזדהות.

ובכן, אחד מהרהורי ליבי השגרתיים ביום משמעותי זה, הוא הזכות שיש לי להתלונן.

אחרי הזוועות שהם עברו (עקב נזילה קלה באזור העיניים, אמנע מלהיכנס לפרטים), איזו זכות יש להתלונן?

למה אני כועסת שאין לי מה ללבוש, כש63 שנים אחורה, נערה בגילי שתקה לנוכח אחיה נשרפים?

למה התעצבנתי כשאמא לא קנתה שניצל תירס, כש63 שנים אחרונה, יהודים טובים מתו מרעב?

למה עזבתי טיול באמצע רק כי קצת התייבשתי והתפנקתי, כש63 שנים אחורה, לא היה להם לאן לברוח משגרת היום?

ואז חשבתי שליום המרגש הזה קוראים "יום הזיכרון לשואה ולגבורה".

המילה שואה מעוררת בי צמרמורת. מי שמכיר אותי, יודע כמה הנושא הזה מעסיק אותי 365 ימים בשנה. הנושא מסקרן אותי, מחשל אותי ומעצים אותי כילדה יהודיה בארץ ישראל.

אך הדגש המינימלסטי על המילה גבורה, עליו אני רוצה לדבר.

זכר האנשים שנספו בשואה, יהודים שהיו כאן בארץ ולא התייאשו אל מול המעצמה הבריטית, ניצולי השואה שבססו את מעמדם כחיים ולא נתנו ליימח שמם לדכא את תקוותם ואנשי הציונות כולה, מהעלייה הראשונה ועד היום בעצם - הם אלו שנתנו לי את הזכות להתלונן.

מכלול הצרות שלי כיום הוא אפילו אינו שערה אחת בראשו של ילד קטן מאז, אם אשתמש במטפורה משונה זו.

לאחר שגערתי בעצמי מעט שאני מתלוננת על 'שטויות', זקפתי את הראש בגאווה.

הרי ככל הכל, זאת הייתה מטרת הדור ההוא - להקים כאן מדינה.

להקים כאן מדינה יהודית בה נדבר עברית. מדינה בה נהיה חופשיים. מדינה בה ילדה כמוני תקום בבוקר והצרה המקסימלית שלה תהיה שהקראנץ' נגמר.

התלונות האלו צריכות להיאמר בחיוך ובגאווה. בגבורה. כי זו, בסופו של דבר, מטרת היום הזה - לזכור את הגבורה.

2.5.08

ויש גם גרמנים טובים. גרמנים שסיכנו את חייהם כדי להציל אותנו. חסידי אומות עולם. עברו 60 שנה מאז, שני דורות של אנשים שלא אשמים במעשי הוריהם, או סביהם. גרמנים שאוהבים יהודים, חיים ליד יהודים, עובדים עם יהודים. גם אז וגם היום.

גם האוסטרים, פולנים, הונגרים, רוסים, צרפתים, בולגרים, סלובקים ועוד עמים לקחו חלק בהשמדה השיטתית. אבל יודעת שזו הטענה הרווחת, שצריך לסלוח. 'זה לא כולם'.

אבל איך אוכל להסביר, אי פעם, את תחושת התיעוב שהמילה גרמניה מעוררת אצלי?