יש לי חתיכת מחסום כתיבה. ובזמן האחרון זה קורה בתדירות מדאיגה.

יש לי יותר מדי מה להגיד, שבמקרים כאלה עדיף להיות בשקט. לא מזיק לסתום את הפה קצת.

יש לי חוסר אמון, חוסר ציפיות, חוסר הערכה. לא בכם, חס וחלילה.

יש לי בלבול, שזה משהו שלא היה לי באמת הרבה זמן. בלבול רע כזה, מעצבן.

יש לי אובססיות מיותרות. בכללי הן לא כל כך מיותרות, אבל כשהן הופכות לדבר היחיד שמעסיק אותך.. הייתי מגדירה את זה כשעמום יותר מכל דבר אחר.

יש לי טיימינג חרא שנוטה לחוסר טאקט, עודף מחשבות שנוטה לשעמום ובעיקר גוש של תלונות שאין להן מענה. ניתוח פשוט- המילה שעמום מופיעה משפט אחרי משפט. לא צריך להיות גאון כדי לעלות על הרמז ש'מסתתר' כאן.

ביקורת מציאותית, שגרתית וטובה שמככבת כקול פנימי או סוג של משהו כזה, נהייתה דיון סוער אצלי בראש. הייתי קוראת לזה כאב ראש, אבל בחרתי שלא.

ייחלתי למשהו כזה, לא? האמת שזה טיפה מוציא מפרופורציות. לא שיש לי כל כך מה להכניס לפרופורציה, די ריק פה. בין תקופה לחוצה לאחרת, מצאתי את עצמי יושבת בבית ומטיילת מהמיטה למחשב לטלויזיה. לא אשמתי הדלקת עיניים הכלומניקית הזאת. מילאתי לי את הזמן עד כדי כך שהתרגלתי לשעה אחת של שקט ביום. פתאום כשיש לי 24 כאלה, נהיה לי רע. לא רע גרוע, רע סתמי.

הפכתי לאגואיסטית. לא אגואיסטית עם בררות, אגואיסטית בלי בררות. אין לי משהו להתעסק חוץ ממני. הכל שגרתי, יבש, משעמם. אמרתי רגיל?

ההצהרות האלה, שאני באמת עומדת מאחוריהן בראש זקוף, חזה מורם, תחת בחוץ ושאר עמידות נכונות, נראות לי עכשיו גחמות מטופשות של ילדה יהירה. סתם, אני ממש לא רצינית. פשוט יש איזשהו חוסר התאמה קל בין הציפיות שלי לשאר הסביבה. ייפתר.

אני מתחילה באיחור להבין שכל החולמניות שלי הכרחית אחרת הייתה יורה במישהו. אי אפשר לחיות כאן כל הזמן. עגום פה. אני לא אתחיל עכשיו לדבר על "יש פה ושם רסיסי אור שמחזיקים אותי", כי האור בחדר שלי לא משהו, נשרפה לי נורה ואני לא צריכה מישהו שיחזיק אותי כי אני לא על סף מוות.

 רק

יום חרא.

ולנטיין שמח לכולנו.