היום קבלתי ככה פתאום תגובה לדברים שכתבתי כאן לפני שנתיים... ופתאום נזכרתי שגם אני פעם התחלתי לכתוב בלוג.
מעניין כמה אנשים כמוני התחילו לכתוב בלוג ונטשו אותו לאחר מספר ימים, כשהמועקה על הלב קצת הוקלה וכבר לא היה צורך נואש לכתוב ולפרוק. פעם בילדותי הייתי מתחילה יומניים אישיים בערך כל חצי שנה. ביומן הייתי מבטיחה לעצמי הבטחות גדולות על התחלות חדשות ומשימות שיש לבצע אבל, אחרי כמה ימים השגרה הייתה סוחפת אותי חזרה לחיכה החמים והיומן היה נשכח במקומו הסודי במגרה... עד לפעם הבאה.
אני קוראת את מה שכתבתי ומנסה לראות מה נשתנה (אולי בהשראת חג הפסח) והאם החיים מחייכים אלי יותר, או שאולי אני מחייכת אליהם יותר.
עדיין מתגוררת בדירתנו בתל אביב, עדיין עם בן זוגי הנפלא אני חוגגת בימים אלו שנה במקום עבודה חדש ואת נושא הילדים מדחיקה למועד לא ידוע, אנחנו יוצאים לחופש פעם בשנה (ומשתדלים שזה יהיה בחו"ל) וחיים מעל קו המינוס.
אני חושבת שאפשר לומר שסה"כ החיים טובים אלינו אבל בהסתכלות מהצד אני לא בטוחה שאנחנו טובים לעצמנו.
אנחנו לא מספיק מפרגנים לעצמנו סיפוק, ולא יוצרים לעצמנו רגעים של נחת. אני תמיד חושבת לעצמי מה יעשה לי את השינוי, מה יגרום לסיפוק? אבל למעשה כל שינוי הופך לשגרה והיצרתיות לחידושים נגמרת.
אני חושבת שאולי החלטה קטנה של לקום כל בוקר ולבחור לעשות מעשה אחד קטן שלא עשיתי זמן רב ולבצע אותו כבר באותו היום, לא לדחות ולא להגיד אולי מחר אלא לעשות משהו כמו לצאת לצעידה בפארק או לקום חצי שעה קודם לקרוא עיתון בבית קפה או להזמין כרטיסים לתאטרון - אולי זה יעשה את הגיוון וירענן את השגרה.
אני חושבת שאני אנסה את זה כבר מחר - ניראה אם זה יצליח לי.... לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
