אתמול גילינו שכל בני משפחתנו למעשה מבלים את החג בחופשה בארץ או בחו"ל ורק אני ובן זוגי שכחנו לארגן לעצמנו איזה בילוי שובר שגרה. החלטנו שלא ייתכן וגם אנחנו רוצים לנסוע לאנשהו - ולא משנה לאן.
אז התיישבנו ליד המחשב ובחנו אפשרויות נסיעה לחו"ל של הרגע האחרון, מן נסיון שכזה להיות ספונטניים. אני הדחקתי את חובותי לעבודה (אלו שלקחתי איתי הבייתה להשלים בחג) והוא התעלם מהצורך לשבת ללמוד ולהשלים חוסרים לפני המשך הסמסטר. אבל לצערנו אתרי הרגע האחרון סרבו לשתף פעולה ולא הצלחנו למצוא אף דיל לשניים עד שלושה לילות למקום לא רחוק מידי.
אז החלטנו לצאת לנופש בבית.
קמנו הבוקר - יום שישי שמשי ונעים - ישבנו לנו במרפסת השמש שלנו עם עיתוני סוף השבוע (טוב לא ממש מרפסת שמש אבל זו בהחלט מרפסת ואין ספק שהיה היום שמש...) ולאחר קפה של בוקר יצאנו לטיול רגלי ברחבי העיר.
היעד שנבחר לטיול היה כיכר מגן דוד והסביבה. למי שלא מכיר מדובר בצומת המחברת בין רחובות אלנבי, שנקין, קינג ג'ורג', הכרמל ונחלת בניימין ואין ספק שמדובר ביעד מרכזי בעיר. השארנו את האוטו בבית וכמו תיירים טובים לקחנו תחבורה ציבורית שהורידה אותנו בקינג ג'ורג'.
אני חייבת לציין שיכולתי בהחלט להרגיש בחו"ל, הסתובבנו חסרי מחוייבות הסתכלנו בחנויות הראוה הדהויים של הרחוב והיינו מוקפים אלפי אנשים שהחליטו לכבוש את העיר בסערה. מהאזנה אקראית לשיחות האנשים ניראה היה שרבים מהם באמת היו תיירים בעיר - חלקם מהקריות חלקם מהדרום וחלקם מאזורים רחוקים יותר. כאילו כל בני ישראל חצו את המדבר כדי להגיע למרכז תל אביב.
החוויה לא הייתה קלה ומרווחת במיוחד, למעשה היה צפוף מאוד. ביום רגיל הייתי מאבדת סבלנות על כל הזרים שפלשו לי לעיר ובורחת לאזור מוכר פחות ומרווח יותר בקצה אחר של העיר. אבל הפעם, כמו כל תיירת שצופה על הכל מבחוץ, החלטתי שלא להתרגז ולנסות "לזרום עם זה", וזה עבד!
השתעשתי ממאות האנשים שניסו לראות מה מוכרים בדוכנים של נחלת בנימין אבל לראות משהו מעבר לחומת האנשים לא הצלחתי אז ברחנו לשוק הכרמל עם הבטחה לחזור ביום שישי אחר.
בשוק איכשהו הצפיפות לא הפריעה כל כך - אולי בגלל שככה אני זוכרת שווקים, צפופים ורועשים. שוטטנו בדוכני האיפור הגנוב והסרטים המזוייפים, חיטטנו בערמות של שאריות תכשיטים ודמיינו מה אפשר ליצור מזה עם מעט יצירתיות ורצון.
בסוף נמאס לנו להיות אוטנטיים ועברנו את הכביש לכיוון שנקין (לא לפני שאכלנו עם המוני ישראל שווארמה בלאפה כשרה לפסח...) עוד לפני שחצינו את הכביש ראינו מה מחכה לנו והדילמה הייתה אמיתית. האם ממשיכים במשחק התיירות או שפורשים עכשיו - החלטנו ללכת עם זה עד הסוף.
בשנקין לא הייתי כבר כמה חודשים וממתחם שהיה אהוב ביותר בימים רחוקים היום הוא מסמל בעיני מעוז של "לא תל אביבים שמנסים להיות תל אביבים לרגע" וזה ניראה מגוחך. זה מזכיר לי את כל אלו שיוצאים לעשות סיבוב על חוף הים (לאורך הטיילת הישנה והחדשה) לבושים בבגדים שמתאימים לארוע... נו אז מה אם יצאת לכמה שעות מהפרבר שאתה גר בו... לא צריך להתלבש לנשף.
בכל מקרה שנקין השתנתה וכבר לא התחשק לי להסתובב בה, גם לא כ"תיירת". עברנו את הרחוב במהירות וראינו שנפתחו עוד כמה דוכני פרי-שיק ועוד כמה חנויות בגדי מועדונים.... והגענו לשדרה.
שדרות רוטשילד באמת יכולות לתת הרגשה של חו"ל, ברגע אחד שכחנו את הדוחק וההמולה ברחובות שהיינו בהם עד לפני רגע, התיישבנו לנו על ספסל ודמיינו שאנחנו בגינה צדדית בפריס.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
