בעתון סוף השבוע האחרון קראתי סיקור על הביקור של משלחת הכנסת בירדן. הופתעתי לקרוא את תגובתו של מלך ירדן כי הוא מונה על ידי הליגה הערבית להיות שליח ותפקידו לשכנע את ישראל להענות לקריאה למו"מ על הסדרי שלום במזרח התיכון.
באותו הרגע שיתפתי את בן זוגי במחשבה על איך התהפכו היוצרות.
כל השנים אנחנו הצגנו עצמנו כמושיטים יד לשלום והנה מושטת היד ואנו מתקשים להענות. יתכן שאין זו היד המושלמת ויתכן שיש קושי בתנאי הפתיחה אבל למה לסרב לניסיון? היום אנו מבכים את זכרון הנופלים - האם אין הזכרון הטוב ביותר הוא שלום אזורי?
אני מאמינה כי גם שלום קר הוא שלום טוב ויחסינו עם מצרים כיום, עם כל הקשיים, עולים אלף מונים על תקופת הפדאיון.
אני מסתכלת לאירופה וטוענת כי גם בין צרפת לגרמניה מעולם לא שררה אהבת אמת והנה מסתדרים... אז למה אנחנו מסרבים?
מדוע אנחנו עסוקים כל כך בועדות חקירה על מלחמה שהייתה במקום לתת כבוד לנופלים ולחיים ולתת הזדמנות לפונים?
העלתי היום את הדעה הזו בפומבי במקום העבודה שלי והתגובה שקבלתי היא שאין זו פניית אמת מאחר וכוונת הפונים לא השתנתה - הם רוצים עדיין לחסלנו. אז מה? למה אנחנו מחטטים באינטרסים הניסתרים של מדינות ערב ולא מנצלים הזדמנות, הינה יש פניה של הליגה הערבית - פניה גלויה ופורמלית עם רצון לנסות.
אז מה אם הפניה מגיעה מאינטרס אישי? האין כולנו פועלים על פי אנטרסים אישיים? אז מה אם האינטרס שלהם הוא לפתור את הבעיה הפנים ערבית? האם אנחנו לא נפיק גם כן תועלת?
אומרים בגישור שלכל צד מניעים נסתרים והטיעונים המוצגים כלפי חוץ לרוב אינם משקפים את הרצון הנסתר של כל צד. עדיין נמצא כי גישור היא הדרך הטובה ביותר ליישב סכסוכים כאשר ההנחיה היא להתמקד בתועלת שאתה תפיק ולא לנסות ולחשוב מה הצד השני רוצה או מנסה להשיג. מדוע לא ניתן ליישם גישה זו במו"מ מדיני? מדוע לא מרימים כאן את הכפפה לשלום ומדוע הכפפות היחידות שרואים כאן לאחרונה אלו כפפות אגרוף?
עד מתי נבכה על הנופלים אך לא נעשה דבר אמיתי כדי לשים לזה קץ? מתי זה קרה שהפכנו להיות האוייב של עצמנו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
