במשך כל חיי הייתה לי נטייה לצלול לעולמות דמיוניים: ספרי מדע בדיוני, פנטזיה, חלומות בהקיץ, מיתולוגיה, מדעים תיאורטיים ובמיוחד משחקי מחשב. קשה לתאר את ההרגשה, היא מאוד חזקה, אבל אני בכל זאת אנסה. זאת הרגשה של מסע, איחוד והטמעות בעולם אחר, סקרנות אינסופית לגבי החוקים שלו, לגבי מה מניע אותו, מה קורה בו, איך נראים החיים של האנשים בו, מה המכניקה של האירועים בו, מה מרגישים האנשים שחיים שם, וגם פשוט התפעלות מהיופי והאלגנטיות של מבנה העולם הזה.

העולמות הראשונים שאני זוכר, הם העולמות של האחים סטרוגצקיי, עולמות עתידניים שעוסקים בטכנולוגיה, חקר החלל וסוגיות המוסר שהם מניבים. אני גם זוכר את העולמות של מחזור שער המוות של ווייז והיקמן, אוסף עולמות שונים עם קוסמוגרפיה מעניינת של חלוקת העולמות לפי יסודות ולפי מעין פונקציונליות, כל עולם מלא במיסתורין, מכשור שונה ותושבים מתאימים לאותו עולם, עם סוג של טכנולוגיה משולבת עם קסם. אהבתי את העולם של ציביליזציה 1, שיצר היסטוריה אלטרנטיבית להיסטוריה של כדור הארץ, ותמיד נהניתי לדמיין איך הדברים האלה נראים בחדשות או בחיי היום-יום של אנשים.

כל זה התחיל ממש מילדות, והמשיך עד עכשיו - בתיכון הייתי שקוע בתוך העולם של סטארקראפט, וורקראפט, דיאבלו, מאוד התעניינתי בתפיסת העולם בספריו של קסטנדה, והלאה לאוניברסיטה שבה הייתי שקוע ממש בפולאאוט, בצבא הייתי ממש שקוע בתוך וורלד אוף וורקראפט, וזאת הייתה הפעם שבה צלילה למשחק מחשב הפכה ללא בריאה, כי זה משחק שלא נגמר, וגם אחרי שממצים את העלילה - נתקעים במכניקה של המשחק. בזמן האחרון השלמתי פערים ועברתי משחקים כמו פורטל, מאס אפקט, התחלתי לקרוא את הספרים של פראטצ'ט על עולם הדיסק, וגם רק בזמן האחרון התחלתי להתעניין במה שיש לעולם הטלוויזיה להציע בעניין - כשגדלתי, כמעט לא שידרו דברים בסגנון בטלוויזיה, ולא היה כל כך נוח להוריד את הדברים באינטרנט. אני צופה בכל סדרות סטאר טרק, ומגוון את זה עם דוקטור הו.

אני חושב שהעניין בעולמות דמיוניים ותיאורטיים גם מסביר את העניין שלי במתמטיקה ומדעי מחשב, כי מדובר במבנה ובפעולה של עצמים אבסטרקטיים. באיזשהו מקום אני מרגיש שהתחום הזה הוא חלק מאוד מהותי מהזהות שלי, ונוגע בחלק מאוד חשוב בהוויה שלי.

במהלך השנים, קיבלתי המון ביקורת בנושא מההורים, כי כביכול מדובר בבזבוז זמן, פעילות לא פרודוקטיבית שלא יוצרת שום הישג מוחשי, וגם קיבלתי מסר דומה, אם כי יותר חלש, מהחברה שסובבה אותי, לא היו לי אף פעם יותר מידי אנשים קרובים שהזדהו איתי בנושא. הרגשתי סוג של בדידות, ריחוק, ואפילו קצת בושה ואשמה על תחומי העניין שלי, ואני חושב שזה גרם לי במובן מסויים לאבד את עצמי, לאבד את הטעם.

אני לא חזרתי לעצמי, לא מצאתי את עצמי, אבל המחשבות האלה עוזרות לי לגשש באפלה וללכת בכיוון הנכון.