carpe diem

אני כותבת רק כשהמחשב על הרגליים שלי,החום שמופץ מהבטריה נותן לי תחשות אינטימיות עם מילים שלפעמים זרות לי,

אני מתפנקת על השעות האלה שאני בן אדם שלם בהן,

ני מגלה את עצמי מחדש בפעימות שמזכירות לי את גיל 16

אבל משופרת,אני מרגישה נשמה עתיקה  בעולם של התחדשות ופריחה מתחדשת

אני שם מאחור קומלת בצבעים של מוות ופורחת בצבעים דהויים של שקיעה מתייסרת

השלווה והשקט בשעות האלה,במדבר הזה,מול הכוכבים האלה

גורמים לי לנשום ולהתענג על צינת המדבר שחודרת לתוכי ומשחררת ממני אנקת עונג לא מזויפת,

אני כנה כלפי עצמי בימים כאלה כי אני כבר לא חוששת.

וההליכות הארוכות האלה הן האוויר לנשימה שלי,מזיעה מתרוצצת,שורף כבר ברגליים ואני ממשיכה,ממשיכה להתמכר לצורה ההרמונית שהגוף שלי פועל בה לפתע

ממשיכה להתמכר ללנשום ולשאוף לנשום ולשאוף ולהוציא את כל הרעל דרך האף שלי,להתמלא באוויר טהור,אוויר של מדבר רחב יידים,האוויר היבש והנקי הזה שאתה שואף ומעריך כל נשימה.

אני מרגישה שההוויה שלי גישמית יותר מאי פעם ואני לא סתם צל בתוך בובה מכנית, אני בן אדם ולפני הכול נשמה והעולם רחב ידיים,אני לא נותנת לדיכאון לתפוס אותי שוב,אני לא הולכת

אני בורחת.

אולי מהבסיס,אולי מהחיים,אולי מעצמי

השעה וחצי של ההתנתקות האלה גורמים לי לדעת ולהבין דברים לעומק,לחשוב על הכול ולהיווכח שאני אנושית מאי פעם ואני פה להרבה זמן.

השעות האלה מרתקות אותי,אני עובדת חד יותר וחושבת צלול יותר והעייפות כאילו מלטפת אותי בעדינות בלחי ובורחת מהר לפני שאסתובב להביט בה,אני מתענגת על השקט הזה,החושך המוחלט .

המלכותיות שבאפילה תמיד קסמה לי ונשאבתי לתוכה,יש אנשים של יום,יש אנשים של לילה,ויש אנשים של לא כלום.

אני כבר לא של לא כלום.