
חצי שנה של אדישות הסתובבתי סביב עצמי דועכת אל תוך השלמה סופית עם מצבי. זהו, זו מי שאני וזה מה שגופי יכול להפיק. הן ניסיתי, כל חיי ניסיתי, אפילו עזרה לקחתי אך זו איכזבה בגדול.
כך כשאני כבר חלק מהסטטיסטיקה, "שמחה" בחלקי ומשלימה עם המציאות שלעולם לא אדע עונג נשי מלא, עם ההכרה שאת אותן תחושות עילפון שממיות ששמעתי עליהן לא אחווה, לא אקום מהמיטה עם עיניים מזוגגות מהתפרקות הגוף-זאת אני , כך אני וזהו.
אז, בדיוק אז התחיל המהפך.
הוא לא בא כך מעצמו, הוא לא בא מתוך תלות או ציפיה מוגזמת אלא מתוך נפילה אקראית על הטיפול המתאים.
שמועות שהתגלגלו פה ושם בזכות טיפולים אלטרנטיביים גונבו לאוזניי מידי פעם , אך ביאושי העדפתי להדחיק את אותם שמועות ולהתעלם מקיומם, בעצם להתעלם מכל אפשרות שמשהו יכול לשנות את מצבי.
יום אחד הציעה מירה שאבדוק בתחום האלטרנטיבי, צחקתי צחוק לגלגני, הסתכלתי עליה במבט מזלזל ואמרתי לה שחוץ מכסף וזמן שהפסדתי בשל עצותיה הרווחתי תקוות שווה ואכזבות ששיקעו אותי עמוק יתר.
מירה לא ויתרה, היא לעולם לא מרימה ידיים ואמרה שתבדוק את התחום הזה.
מירה הציגה בפני כל מיני אלטרנטיבות שחקרה אודותם: תרופות, לחשים, קוסמים, רבנים... אני דחיתי הכל.
ערב אחד מירה מצלצלת ובהתלהבות יתר היא מפצירה בי להתלבש ולבוא לפגוש אותה בבית קפה קרוב, מה ההתלהבות אני שואלת והיא "אל תשאלי תבואי עכשיו!"
מצאתי את מירה יושבת עם אישה שלא הכרתי, רחלי, כך הציגה את עצמה.
מירה פתחה: " תשמעי, לרחלי הייתה בעיה כמו לך והיא הצליחה לצאת מזה, סיפרתי לה עלייך והיא הסכימה לבוא לספר לך על מה שהיא עברה בגוף ראשון".
די נבוכתי אבל אם אני כבר כאן אז למה לא להקשיב.
רחלי בשנות ה30 , נשואה ואם לשניים אישה נאה וחביבה, היא החלה לגולל את הסיפור שלה על ימי המחשכים, על ימי התסכול, על לילות הבכי ולפתע אני רואה את האור בעיניים שלה כשהיא מתחילה לספר על מטפל שאצלו עברה טיפול ועד הרגע שהיא חוותה את האורגזמה הראשונה שלה.
התחושות עשו לי טוב, רציתי להיות שם במקומה , רציתי גם טיפול כזה אבל מיד התעוררתי למציאות שלי והתקפלתי חזרה לתוך הקופסא של "עזבי, אצלי זה לא ילך, כבר ניסיתי הכל" אמרתי .