אני חייבת להחליט מה אני רוצה,

ולעשות עם זה משהו.

ולשנות את זה, חופשי לשנות את זה.

חייבת.

אתה חסמת אותי מכלכך הרבה בחינות..

אפשר לומר שאתה דיי הרסת לי את כל מה שחשבתי שצריך להיות

ועכשיו, כשאמור להיות לי טוב, אני מרגישה שזה רע.

ובא לי לבכות, ובא לי לצרוח, ובא לי לספר לכולם מה עובר עליי

אבל אני לא מסוגלת.

אני צריכה להפסיק לבכות על זה שכל הזמן רע לי.

אותך כמעט שברתי, ואני כ"כ מצטערת על זה.

לך אני עושה את המוות ואיכשהו את מצליחה להתמודד איתי.

לך אני גורמת להרגיש כאילו לא באמת אכפת לי ממך, וכמה הייתי נותת עכשיו כדי לשבת ולדבר איתך, ממש כמו פעם.

ואתה, שכל הצורת חיים שלי השתנתה בגללך, אתה פשוט נוראי- איך שזרמת, ואיפשרת לי להמשיך לעשות דברים שכלכך היה אסור לי.

והכאבת לי, וחזרתי.

והכאבת שוב, ולא התרחקתי.

סגרת אותי. אני בספק אם איי פעם אני אצליח להפתח שוב.

ואני מצטערת על הכל. ורע לי. ובא לי להוציא את זה החוצה, להשתחרר מהמועקה הנוראית הזאת.

אבל אני שותקת. כמו תמיד, מראה רק מה שנוח לי להראות..

אתמול היו לי את אחד הרגעים היותר יפים בחיים שלי.

ואני לא נתתי לזה להכנס אליי.

התייחסתי לזה כאל- שומדבר, כאילו שאם זה לא היה קורה היה אותו הדבר.

וההרגשה שנתתי לו להרגיש היא הבעייתית פה, כי היא כלכך ההפך.

אני רוצה את זה. אני ממש רוצה את זה. אבל אנל'א מסוגלת. - ההוא.. סגר אותי.

איכזבתי אותו, ואת עצמי הרבה יותר.

ואני לא יודעת כבר מה לעשות, כי לבכות לא יעזור לי.. ולדבר על זה גם לא כי אם אני לא מוצאת לזה פיתרון אף אחד אחר גם לא ימצא.

אני מצטערת על אתמול בלילה.

אם הייתי מתעלה על עצמי, הכל היה נראה כ"כ אחרת.

"אבל היא לא שומעת כלום
אולי היא לא יודעת כלום
וגם שמתקרבים ו... לוחשים לה
זה לא עושה לה כלום.

רצינו שתזכור
שיש סיבה לחזור
והיא לבד בחדר, שוכבת
ולא אומרת כלום."

לאיפה נעלמה התמימות של פעם.

לאיפה נעלמו כל החיוכים שבאו מהלב.