נפרדנו.
ידעתי שזה יבוא.
אבל פחדתי מזה כמו מטורפת.
במשך עשרה חודשים נתתי לו את החיים שלי, את הלב שלי, אותי.
נתתי לו מעל ומעבר, השקעתי בו כל מה שיכולתי, וגם מה שלא.
שיניתי את עצמי בשבילו, למרות שאני שונאת את עצמי היום, על הבנאדם שנהפכתי.
ואהבתי אותו, אהבתי אותו כ"כ.
וזה נגמר.
ישבנו ודיברנו, הייתי חזקה בזמן שהוא בכה, אמרנו שזה נגמר כבר, ששנינו יודעים את זה, ואז סתאם צחקנו כמו פעם, ווכל מה שרציתי היה שהוא יתפוס אותי, ינשק אותי, ויגיד שהוא מצטער. שנעבוד על זה.
אחרי זה עצרנו לדבר, דיברנו המון, החלטנו שנעבוד על זה, התנשקנו בלהט את הנשיקה האחרונה שלנו, הטובה ביותר, ואני לא מגזימה.
ואז, פתאום היום עבר לשישי ה13 המקולל, רק שחברה שלי אמרה לי את זה היום, הבנתי כמה זה נכון.
רבנו על שטות, והוא צרח עליי, פשוט צרח, שאני מתישה אותו. שהוא מבין למה הוא רצה להיפרד, שהוא לא יכול יותר.
וקמתי מהאוטו, והלכתי.
הלכתי בוכה.
בוכה.
כמו תמיד.
ישבתי עם חברה שלי, ודיברנו, והבנתי עד כמה הפכתי להיות הבנאדם שכ"כ נגעלתי ממנו, עד כמה אני הולכת עכשיו להשתנות, עד כמה אני לוקחת את עצמי ביידים.
זה נגמר.
מהיום, רישמית, אני חוזרת להיות ה"מאיה" שהייתי פעם. ה"מאיה" שאהבתי.
אני מפסיקה להיות ה"מאיה" שלו, ה"מאיה" שהוא הפך אותי להיות.
מהיום, אני שוב עצמי.
לבד, שוב לבד, כמו תמיד, רק לבד!
אני אוהבת אותו כ"כ, אני אתן את החיים שלי בשבילו, אני רציתי להתחתן איתו, אבל אני לא יכולה.
היו לו כ"כ הרבה מגרעות שהתעלמתי מהן, אני פשוט אצטרך להמשיך הלאה, ולקוות, שיום אחד, ששנינו נהיה בוגרים יותר, נוכל לשבת לדבר, ואולי אפילו לחזור.
אני אוהבת אותו, בכל הלב שלי, ואני תמיד אוהב.
הלוואי שהיתה לך את הכתובת של הבלוג שלי, ושהיית קורא את זה.
הסתרתי ממך את זה כל הזמן, הסתרתי את הכתובת שלי בקנאות אינסופית.. אבל עכשיו, כל מה שהייתי רוצה זה שתדע, שמבחינתי, אתה תמיד תישאר בלב שלי.
והלוואי שאתמול היית פשוט מנשק אותי, ומבטיח לי שהכול יהיה בסדר.
הלוואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
