הטעם שנשאר מלחבק אותך |
| 2/2008
אלה החיים, אני מניחה
השבוע למדתי משהו חדש.
תמיד, בכל תקופה בחיים, חושבים על אנשים מסויימים- שזהו, אלה החברים הכי טובים שלי.
זאת חברות לכל החיים.
השבוע למדתי שגם כל פעם שאני אחשוב ככה על מישהו, זה יהיה לא נכון.
כי חברים מתחלפים. תמיד. כל הזמן.
אין דבר כזה חברים לכל החיים.
כי לפני שנתיים בן אדם מסויים יהיה הדבר שהכי מתאים לי באותו זמן.
אבל עכשיו כבר לא.
שום קבוצה היא לא דבר קבוע, אפילו בסוציולוגיה לומדים את זה.
מבחינתי, אפילו משפחה היא לא קבוצה שאף פעם לא מתחלפת. היא בדיוק כמו כל שאר הקבוצות.
אז עכשיו אני משלימה עם זה.
משלימה עם זה שאני לא בקשר יותר טוב עם החברים הכי טובים שלי מהחטיבה, שאני לא בקשר עם החברים הכי טובים שלי מהמש"צים, וכן, גם על זה שאני לא בקשר עם החברים "הכי טובים" שלי ממקומות אחרים.
ויודעים מה? איתכם אני גם לא רוצה להיות בקשר. עם אף אחד מכם.
כי אני אף פעם לא אהיה מספיק חשובה בשבילכם. ואם אני היחידה שצריכה לעבוד על ה"לשמור על קשר", אז לא, חד צדדי זה לא יעבוד.
אז אם אמרתי בזמן האחרון שאני מתגעגעת או שאני רוצה שניפגש יותר, אני כבר לא מתכוונת לזה.
ולא אכפת לי אם תקראו את זה. אולי גם עדיף שתדעו מה אני חושבת.
ולחשוב שלפני שבוע קראתי את הפוסט שלך, ולקחתי אותו כל כך קשה, חשבתי שאני צריכה לשנות את עצמי, להיות יותר "חברה טובה".
מי אמר שאי אפשר להשתנות ביומיים?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
