התארחנו באיזור שכוח אל, אי שם בחבל אומבריה שבאיטליה. מקום כמעט מיותם מאדם שכולו נתון בחזקת הטבע, לא מבויית, כמעט פראי.  

ממעלה ההרים קל להבחין באותו עושר, ולעמתו עם ציור נוף שחוק שצייר הגה בשירותים. מגבוה נוצרת תמונת עולם כמעט דמיונית שבה הטבע במלואו, ללא סייגים, ללא כבלי חשמל; חי ומחייה, וגורם לכל ברייה עם מבטא זר ונפש עירונית להיות המומה - כל זה מופלא ממנה.

אכזרי ומכאיב להבין כמה זעירה הייתי לעומת כל זה, שהרי במשוואה מן הסוג הזה נשאר האדם אומלל ואפסי; "מוצץ גבעול" או "הולך בטל" - בחיי, מעולם לא רחמתי כל כך.

טיילנו ביערות שם, אבא ואני. היה קריר (20 מעלות, לעומת 36 מעלות בישראל, ועל שום זה חיבתי הגדולה לאיטליה). על רקע האידיליה נשמעים בין לבין פעמוני הכנסייה, שמזכירים לי כמה המקום רדוף קתולים.

הנצרות היא משהו. משהו מפחיד, משהו. אבל גם יפה. לא חשבתי מעולם שאתעניין בה, אבל המקום הזה, השלווה המוחלטת הזו, גרמו לי להרהר לא מעט על הקשר שבין האמונה של אלה המקומיים לבין החסדים שלהם זוכים.

בכלל, כל זה חדש לי. קשה לומר שאי פעם גיליתי ולו מעט התעניינות בכריסטוס, כמו גם ביהדות - דבר שעומד בסתירה מוחלטת עם העובדה ששורשיי נטועים עמוק ברובע היהודי ההדוק ברבאט, מרוקו. בעצם, ככל שנחשפתי בשעורי תאטרון וספרות למה שאני מכנה "חוג הלוינים" (חנוך לוין הקדוש, בקט, קאמי, קפקא, יונסקו), גוועו נצני האמונה והייראה שטפחתי למען אמא ולמען לא יאונה לי רע. מנגד גברה השלמתי עם מושגי יסוד כמו דיס-הרמוניה, ריק, אבסורד, שיממון ותכריכים. 

גברה גם זיקתי להנאות חזיריות מידיות, שבעצם מקדשות את 'בלה, בלה, בלה, כי מחר נמות'. והלוואי שבאמת הייתי מאמינה בזה - אז לפחות הייתי משתייכת לקבוצה כמו שתמיד חלמתי בילדותי בשיכון בילינסון - שיכון מצוקה בפ"ת, בעת שהכנתי אוכל עוני ו'חייתי מהתחת' (ביטוי המתאר חיי זנות, ותודה לאמיל אז'אר על הביטוי הקולע).

סתם, אני עשירה.

בכל אופן, ההגות האקזיסטנציאליסטית הוציאה אותי מכליי, והשאירה אותי חסרת אמונה, פחדנית וקשקשנית. ובאיטליה, כמה שסוגיית הדת הייתה חזקה, כך התחזקה התחושה שבחירותיי עלובות, ושיצריי הדימוניים ותפיסות המציאות הכוזבות שלי יביאו אותי לשיחה צפופה עם המשגיח.

וכך אני שבה מאיטליה אל הקלחת היומיומית - מבועתת וחסרת כיוון.

יום טוב.