בצורה קצת שונה

באמת שלא נשאר טעם,

החיים האלה, הם ריקניים,

החיים כבר לא שלמים כמו שהיו.

הצער הוא שהם לעולם לא יחזרו להיות שלמים.

המשפט הזה שאומר "כשאלוהים סוגר דלת אחת הוא פותח אחרת"...- שקרי לחלוטין.

אין שום דבר שהאלוהים ה...,זה שכולם מדברים עליו, יכול לעשות שיפצה על הטעות שהוא ביצע. הוא שגה שגיאה שאין דרך חזרה ממנה.

השאלה היא למה אני(וקרוביי) צריכים לשלם את המחיר על הטעות שלו?

מה טעם החיים אם הם פוסקים ברגע,

אם הם כ"כ מפתיעים,

אם הם חלולים,

אם רגעים,זכרונות ודמויות בעלות משמעות נעלמות מהם ברגע?

מה הטעם של כל הסבל בשביל טיפה של צחוק?

כי אושר כבר לא יהיה כאן.

אני זועמת,

אני כועסת,

אני מפנה אצבע מאשימה לאלוהים כי אין לי עוד למי.

אני בכלל מאמינה בו?

יותר מפקפקת בו מאי פעם.

החיים מתוארים בראשי כחסרי שליטה, כמו עלה נידף ברוח.

האם מישהו שומר עלינו מלמעלה?

אני מפחדת כאן למטה, חצי לבד וחצי לא.

הכל שברירי ועדין, מה זה שווה בכלל?!

צמר- גפן של חיים.

(אחרי הרבה מאוד זמן, כי פשוט הייתי חייבת קצת... לחזור...)

_
   Nיטל-