אני יושבת ומנסה לכתוב
והמילים לא יוצאות לי
הלוואי והיית יודע ,
הלוואי והיית מודע לרק טיפה ממה שאני מרגישה.
לפעמים בא לי לצעוק,
שכולם ישמעו,
ובעיקר אתה.
אבל שמגיע הרגע אני משתתקת,
מנסה לברוח מהמציאות,
לחשוב שאתה סתם עוד אחד ושהכל יעבור.
אבל אז אני פותחת תעיניים והכל אותו דבר
אתה בשלך ואני בשלי.
ואני לא מבינה איך אפשר להיות כל-כך אטום,
בלי להיות מודע מה קורה סביבך.
אתה אומר כל-כך הרבה דברים בלי לבסס שום דבר
ואני?
אני תקועה,
בלי לדעת מה יהיה הלאה, אם יהיה בכלל.
שינית אותי,
נהייתי בן-אדם אחר.
לפעמים אני כבר לא מבינה אותך,
מה אתה רוצה,
מה אתה מחפש.
מי חשב שאי פעם אני יהיה כזאת,
אני?
מאוהבת?
כל-כך הזוי
כבר אמרתי.
אפילו אני כבר לא מבינה את עצמי.
אז אותך?
למה עשית את-זה?
למה נתת לי לצפות?
ושנייה אחרי זה אמרת שאתה מפחד לקחת סיכון?
אם רק היית מבין איך השתנתי.
אחרי השיחה ההיא,
הבנתי כל-כך הרבה דברים,
הייתי מאושרת.
חשבתי שזהו,
סוף סוף יקרה משהו,
משהו שחיכיתי לו כל-כך הרבה זמן.
אבל אתה?
אתה פחדת להתמודד,
אז שתקת,
ואתה עד היום שותק.
ואני?
אני תקועה,
שנה שאין לי כלום.
שנה שאני לבד.
הפסקתי להאמין שזה יגמר.
הפסקתי להאמין באהבה.
מלפני יותר מחצי שנה ....
אני לא מאמינה שהייתי כל כך תמימה פעם
כמה עברתי מאז ...
תקופהחדשה (:
כייףכייףכייףכייףכייף
