יושבת כאן אחרי שהחברות הכי טובות שלי בעולם הלכו
ולא מעכלת שעוד 24 שעות אני טסה
היה לי יום הכי סוריאליסטי בעולם ...
התחושות כל כך מעורבות
מצד אחד אני לא קולטת שזה הולך לקרות
מצד שני... אני מתחילה להבין את גודל הפרידה ועצוב לי.
החששות מתגמדים, הגעגוע תופס גובה...
אני מנסה לדמיין מה תהיה התחושה שלי כשאני אשב במטוס בידיעה
שאני לא הולכת לראות את ההורים שלי, אחותי, החברות ל-5 חודשים.
לא נתפס. פשוט לא.
זה מוזר
כל כך הרבה זמן חיכיתי וכל כך הרבה מאמץ השקעתי
עד שהגעתי למקום הזה שבו הכל מושלם.
אני מרגישה שלא חסר לי כלום...
שיש לי עבודה שאני אוהבת,
שהאנשים סביבי הם בדיוק אלה שאני צריכה ורוצה...
מעולם לא הרגשתי כל כך נאהבת.
מעולם לא הייתי כל כך מאושרת.
ואת כל זה אני עוזבת ...
ואני עושה את הטיול לאו דווקא בצורה שחלמתי עליה
ויחד עם זה- אין שום חרטה. ברור לי שזה מה שצריך לקרות בחיים שלי עכשיו,
גם אם זה אומר לפרק את כל הפאזל הענק הזה שהרכבתי.
ואולי דווקא לעזוב כשמשאירים כל כך הרבה מאחור
ויש, יש לאן לחזור
זה מה שמעמיק את הגעגוע
אבל זה גם מה שמחזק אותי ולוחש לי שהכל יהיה בסדר.
היום בכיתי המון.
פשוט לא יכולתי לעזוב את העבודה.
איזה אנשים מקסימים.
זה דבר גדול לגרום לאנשים לאהוב אותך
זה דבר הרבה יותר גדול להצליח להיכנס ללב שלהם.
ושכולם כולם יתפסו חלקים כל כך גדולים בלב שלך.
ככה אני מרגישה עכשיו.
אני כזו רגשנית ונלהבת ובכיינית קטנה.
אבל באמת שהחיים שלי מסודרים כל כך יפה עכשיו,
ודרוש לי אומץ רב כדי לעזוב אותם.
בתקווה גדולה להמשיך מאיפה שהפסקתי.
כל כך חיכיתי להבנה הזו שהכל היה לטובה
הבטחתי לעצמי שאם בסוף יצא מזה משהו טוב אני תמיד אאמין בזה.
כי היו תקופות שזה היה רחוק מלהיראות כך
והנה עכשיו כשקצת קשה לי ומשהו לא מסתדר
אני אומרת את זה לעצמי בכל כך הרבה אמונה.
נתראה שוב באביב,
אני בטוחה שעד אז האהבה שלי תהיה גדולה אפילו עוד יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: