איזור הדימדומים

לאבא ,אתמול מלאו תשעים ואחת ..

עצמאי לגמרי מתפקד, צלול, לא נזקק לסיוע בכלל ..בחיי שלא ראיתי אצלו אפילו מקל הליכה.

נמרץ ,יומו מלא בשגרה קבועה של עשייה .

מנוע קטר שלא נגמר..

אימא , לא בת 80 בדכאון עמוק כבר שנים 

הדרדרה מהר למחלקה סעודית גהינום עלי אדמות ..

בודדה לגמרי בעולם מנוכר.

אין לה לא משפחה ולא חברים ..מרותקת קבוע לכיסא גלגלים

צלולה ללא אנשי שיחה .. מאבדת את שפיותה שעוד נותרה.

סביבה,כולם בעולם משלהם נמצאים .. פולטים גיבובי מילים ,צועקים .. באויר כל היום בוהים.

אישה שהייתה לגמרי עצמאית על גופה וחייה.. איבדה לגמרי  שליטה.

ואין לה רצון עוד לחיות ואין לה סיבה ..

בקשתי לאשר לה רצונה ומהעולם הזה לשחררה..

העצב כותב אותי

בשחור

שוב..

אין מקום לגוונים

ואני בכל כוחי נלחמת בו

מנסה להדפו להרחיקו

אך הוא השולט

את כל גופי ונפשי

בידו הגסה הוא לופת

שוב..

אני הכנועה

מכחולי שכבר צבע

כתום וורוד וירוק

מידי החלשה נשמטה..

ללא מאמץ

העצב התגנב לו

קל לו תמיד כ..שלי קשה

שוב ..

פתח את מנעול ליבי

בעצם

אולי לסגור אותו מפניו לא למדתי..

נדמה שהוא אינסופי

תמיד נמצא שם איתי כ..צילי

מדוע האושר אצלי תמיד ארעי?

מתי כבר אדע בחומה חזקה

להקיף ולהגן על עצמי?