slide

   אני שואלת את עצמי אם בלב שלו בכלל נשאר מקום חם בשבילי, אפילו אחד קר אבל לפחות כזה שמגיעה לו תגובה. מאחד מהם זכיתי לתגובה חיובית. אמנם, אני עדיין לא יודעת אם המקום הזה קר או חם אבל אחרי ישראל וקנדה אני כבר עמידה לכל תנאי מזג האוויר.

הוא אמר שהוא זרק הכל, אפילו את קיפוד הקסמים הרך שהבאתי לו בתור כרית לישון עליו במוצב. לדבריו, הדבר היחיד שנישאר הם זיכרונות מתוקים- כתגובה אני שולחת לו כל שבריר אפשרי בתקווה ליצור חומריות סנטימנטלית חדשה. ההרגל הזה התחיל מאותה שקית סוכר לבן מ"מתוקה" בסינמטק שהייתה על הקיר שלו עד שתלשנו אותה. בעצם אפילו הרבה לפני הייתי נורא רגישה לניירות. כמה ערום נישאר החדר עם הקירות הכחולים-לבנים האלה. החדר שלי מזכיר לי במערומיו את אותו יום, ותחושת הפחד והריקנות נמדדת באותה חריפות. אני אפילו לא יודעת אם הקירות בחדרו שלו עדיין ערומים כל כך. כל הדירה שלי מוקפת תעלות חימום הצמודות לקירות במעגל כמעט סגור, באחת מהתעלות האלו, דווקא בחדר שלי, מצאתי פתק שעליו רשום“my sister”   בדיו כחול. נצבט לי הלב בגלל מכונת הגריסה שדרכה אני מעבירה את כל הניירות הסנטימנטליים שלי.