בימים אלה, הכתיבה שלי מתעדת, מפיגה שיעמום ומרצה אנשים אחרים. מלבד זאת, היא מיותרת לחלוטין. אני מרגישה מיותרת כמעט לחלוטין. תמיד אמרתי שהמילים שלי הן הכל. And I'm sorry for wastin' all your time, and I'm sorry for osin' all my life...

אז עכשיו, בעצם, חורף 2004 או 2005?

זה לא באמת משנה. חורף זה חורף, גשם שוטף זה גשם שוטף (שתמיד יורד כשאני באיזור), קור זה קור (וקר לי יותר מדי). שמיים אפורים וקודרים הם שמיים של חורף. והם משפיעים.

ביום ראשון הייתי בבית.

בארבע יצאתי מהבית (בדיוק כשהגיע הטכנאי - וזה הזמן לציין שהפוסט הזה הוא הראשון שעולה לעיניכם מהמחשב החדש שלי), לחכות לנתיב אקספרס. הייתי צריכה להיות בתחנת ת"א ההגנה בסביבות השעה שש עד שש וחצי, כדי שאבא שלי ייקח אותי לפגישת סיכום עם הפסיכולוגית, שנדחתה בחודשיים מהמועד המקורי שלה.

כשהגעתי לבית יהושע ירד גשם כ"כ חזק, עד שאני חוששת שאם הייתי נשארת מתחתיו יותר מכמה דקות, הוא עלול היה לקרוע לי את העור. קפאתי שם מקור בין 20 דקות לחצי שעה עד שהגיעה רכבת לכיוון דרום (תחנה סופית - רחובות><), עד אז הגשם הספיק להרגע. ברכבת עצמה קראתי קצת חומר למבחן בספרות, עד שאיתמר התקשר. רציתי לרדת בעזריאלי, לבלות שם את השעה שהייתי אמורה להמתין ממילא, ואז למצוא דרך להגיע לתחנת ההגנה. בגלל שהייתי בטלפון, לא הקשבתי לכרוז שמודיע על התחנות, וירדתי לרגע מהרכבת אל הרציף, ראיתי שזאת לא תחנת השלום, ועליתי בחזרה לרכבת. כשהיא נסגרה והמשיכה הלאה, חלף לי מול העיניים דרך החלון שלט 'ת"א הגנה'. >< למי שלא יודע, בנסיעה מכיוון צפון, ההגנה היא התחנה האחרונה בת"א. אופס...

אמרתי לעצמי שלא נורא, נרד בלוד וצ'יק צ'אק נעלה על רכבת בחזרה לת"א, זה לא ייקח יותר מדי זמן, ואז פשוט נשב לחכות בהגנה כמו ילדים טובים, בתקווה שאבא לא יתעכב.

היה רק פגם אחד בתכנית שלי. עליתי על רכבת מאספת, וירדתי בכפר חבד. רכבות כאלה עוברות רק פעם בשעה. בפועל, זכיתי להמתין בקור המקפיא של לילות ינואר שעה שלמה, וכל עשרים דקות לקבל תזכורת מהירה לכמה שאני טיפשה. אם הייתי ממשיכה ללוד, הייתי על אחת מהתזכורות האלה. אבל לאאא, אני לא יכולה להפעיל קצת את השכל... דוגרי, זה לא העניין. אני פשוט לא טובה בלחשוב מהר, וזה דופק אותי בכל פעם מחדש. בסופו של דבר קבעתי עם אבא העצבני להפגש בארלוזורוב (ת"א מרכז :/), ואיחרנו לפגישה רק בכמה דקות.

לא היה יותר מדי מעניין.

ניכר בה שהיא באמת התגעגעה, ובאמת דאגה לי במשך הזמן שלא היינו בקשר. לקראת אמצע הפגישה אבא שלי הצטרף לשיח, וזיין את השכל די הרבה. יותר מדי, מה שהפך את שיחת הסיכום לאבא מדבר ואני בוהה בו וחושבת על כמה שאני לא רוצה להיות שם.

אתמול הייתי בבי"ס, אפילו בזמן לשם שינוי, ודווקא מיסז ארז החליטה להבריז. והרי שני השיעורים ראשונים היו איתה... (יכלתי לישון בשקט עוד שעה וחצי ><); באומנות היה ממש נחמד (ואני צריכה להביא את כל הציורים להגשה בשבוע הבא:X ואני רוצה לעשות את זה, אבל אין לי כוח לזה. אני לא אוהבת לעבוד על פי בקשה, זה מעצבן. בגלל זה גם מעולם לא השתתפתי בסדנאות של במה); המבחן בספרות הלך לי ממש טוב.

בשש וחצי הסתובבתי במרכז קדימה בנסיון להבין איפה לעזאזל אני אמורה לנסות ללמוד מתמטיקה, בסופו של דבר הגעתי לאחת הכיתות ביגאל אלון (ביה"ס היסודי שבו למדתי מכתה ד' עד ו', מקום שטוף בזכרונות נוראיים), ומצאתי שם איזה חמישה ילדים מהשכבה שלי, דווקא לא הקהילה שציפיתי לפגוש (בעיני רוחי ראיתי חבורת מב"רניקים שעושה כאילו היא מנסה ללמוד), ותימני מוזר (עם ח' וע') בשם רוני שמשמש כמורה. על החמש דקות הראשונות שביליתי שם הגעתי למסקנה שהמסגרת הזאת לא מתאימה לי. באים לשם בימי שני ורביעי (הימים שקוצרו אצלי במערכת בצורה משמעותית..><), מכינים שם את השיעורים במתמטיקה, ומדי פעם, כשנתקלים באיזשהו קושי בתרגיל או משהו כזה, פונים למורה והוא מסביר את מה שצריך. זה לא מתאים לי כי אני לא מתקשה במתמטיקה - הבעיה היחידה שלי (חוץ מזה שאני עובדת ממש לאט, ועל זה כדאי לי להוציא תוספת זמן באמת) היא שאני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שבאמת הקשבתי בשיעור מתמטיקה, ועל כן אין לי שמץ של מושג מה אנחנו לומדים. אחרי שרוני הסביר לי (בשיתוף עם אסף והספר שלו, תודה רבה לאסי) את הבסיס לקבוצות (החומר שאנחנו לומדים כרגע באלגברה, ככל הנראה) ופתרתי הכל בסדר גמור (חוץ מטעות חישוב טפשית שנעשתה בפיזור נפש (אז מה אם לרגע הייתי בטוחה לגמרי שתשע כפול חמש זה 35? כולה התלבלבתי בעשר מספרים שלמים..:/) וגרמה לי לתהות מה לא בסדר עם התשובה הסופית שלי) עד תרגיל 19, החלטתי להשתתף באיזה ארבע שיעורים שכאלה, עד שאני אדביק את כל החומר (סטטיסטיקה, אלגברה וטריגונומטריה בלאט), ואז אני אוכל לחזור לנשום. (שלא נדבר על זה שעכשיו אני אצטרך לעשות חונכות פעמיים בשבוע כדי לסיים 60 שעות עד פסח...><)

קאצ'קה התקשר (הוא עובר לאנקורי בלאט! לא נשאר לי אף אחד מעניין בהדסים...), ותוך כדי דיבור איתו הלכתי אחורה ונתקלתי במשהו. כמה שניות אח"כ מצאתי את עצמי נמרחת על המדרכה, לא מסוגלת לנשום, כל הגוף שלי מרגיש כאילו הוא נדחס. לקח לי דקה שלמה שגיא שואל אותי מה קרה ואם צריך להתקשר למשטרה עד שהייתי מסוגלת להפיק איזשהו צליל רצוני. נכון שזה מתאים לי? :/ עדיין כאוב לי כל הגוף, בעיקר המרפק ובהרך הימניים, הם בכלל רוצחים אותי מכאבים אם יוצא שמשהו נוגע בהם.

כמו שאולי ואולי לא תשימו לב, גם היום לא ביקרתי במוסד החינוכי (נו וודאי! הדסים זה הכי חינוך שיש...!), חבל, היה חשוב לי להיות בשיעור היסטוריה הכפול (אשמתם ששמו לי את זה שעתיים ראשונות><)(ברור)... קיצר, זה מה יש.

מחר חונכות(><) ומתמטיקה שוב, ביום חמישי אני מקווה לנסוע לאבלין, וסופשבוע שוב אצל איתמר.

אני רק רוצה לציין שאמא שלי הפכה לרוח רפאים בבית הזה. היא בריב עם כולם ככה שלא שומעים אותה מדברת, היא עסוקה בהכל חוץ מהמשפחה שלה (כרגיל) ככה שרואים אותה לעיתים נדירות, אבל עדיין מרגישים את מלוא העוצמה שלה. אני לא בטוחה אם היא מפחידה יותר או פחות ככה, אני לא בטוחה מה יותר נוח, אני רק יודעת שהיא מעולם לא היתה כ"כ קרובה לעזוב.

אם זה נראה כמו חתול, הולך כמו חתול ומיילל כמו חתול - זה ברווז עם אישיות מורכבת.

הציטוט בכותרת הפוסט, אגב, הוא מהטובים של יניר. חשבתי על זה היום והוא פשוט כל כך צדק...

קיצר, מקלחת.

עד העונג הבא?   - עד התהום.