היא אמרה לי תראה, החיים די קלים
נשכור לנו חדר בדרום ת"א, ונחיה כמו גדולים
ונחיה, מדקה לדקה
נמצא עבודה זמנית לא רצינית וגם נחתום בלשכה
אולי גם תמצא, איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה,
עם המון מטאפורות, עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור - כמו שאתה בחיים, שאתה בחיים, כשאתה בחיים
יש כאב יפה, שעובר מהר
כשאני רוצה לא להזכר
איך אני עמדתי שם
איך אני אמרתי לך
ככה את יפה
זה מה שאת צריכה
זה מה שאני רוצה
וככה זה יהיה
וזה קרה, בסתיו של השנה שעברה - הוא יורד כמו מכה אפורה
על העיר, אני זוכר שהיא אמרה; אני זוכר
איך הכל התפורר... אולי את זוכרת, מה את אומרת?
מה את אומרת עכשיו
אולי גם נמצא, איזה נושא לכתיבה
לא משהו חשוב, משהו עצוב, סיפור אהבה
בלי מטאפורות, בלי דימויים
הגיבור יהיה שיכור - כמו שאני בחיים, ואני בחיים, כשאני בחיים
יש כאב יפה, שעובר מהר
כשאני רוצה לא להזכר
איך אני עמדתי שם
איך אני אמרתי לך
ככה את יפה
זה מה שאת צריכה
זה מה שאני רוצה
וככה זה יהיה!
(מוניקה סקס)
"למה אנחנו לא יכולים פשוט לעשות את זה? לשכור איזו דירה בדרום תל-אביב, ולחיות בעצמנו?"
"עוד שנתיים, כשנסיים ללמוד."
"חמש... צבא"
"עזוב צבא, עוד שנתיים!"
ובאמת - אנחנו כל כך מתאימים, שנדמה שנוכל להחזיק את מערכת היחסים הזאת מתפקדת במשך שנים, ולהרוויח ממנה כל כך הרבה; אבל בגלל שאנחנו חווים כרגע את השנים האלה שמשתנים בהן הכי הרבה, הסיכויים שזה מה שבאמת יקרה הם אפסיים כמעט. לא נורא, אני טובה בללכת נגד הסיכויים...
(סך הכל - אהבה לא נגמרת, היא רק מתגלגלת הלאה. כמו החוק הזה בפיזיקה, של הכוח.)
ובעניין אחר לגמרי - החונכות שלי; הגעתי להחלטה שמתבססת על ההתקדמות של הילד, דיברתי עם אמא שלו, עכשיו היא תעביר את זה לעובדת הסוציאלית. אני רוצה להחליף חניך. ניסיתי להוציא אותו היום מהבית, והוא לא רצה ללכת לשום מקום. אי אפשר לעבוד איתו חברתית, הילד הזה לא מוכן לדבר איתי. והוא לא צריך אותי יותר מבחינה לימודית, אז אני מוותרת, אחרי שנתתי את כל מה שיכלתי (ואפילו הצלחתי לעזור קצת).
חוץ מזה? המערכת החיסונית שלי עושה את המוטל עליה, לשם שינוי. אחרי סופ"ש אצל איתמר, שבהתחלה סתם היה מצונן וכשעזבתי היה חולה לגמרי, אני יושבת כאן ועדיין בריאה. לא נורא, אני מקווה להזדמנות להדבק מחר. (האמת היא שאני חייבת, שכחתי אצלו את המטען שלי><)
עד העונג הבא? - עד שנתחלף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
